לפני שבע שנים עברתי לגור בהולנד, שנה אחרי שהכרתי את בעלי. אחרי כמה חודשים של שיחות באינטרנט ובטלפון, ביקרתי אותו בהולנד, חודש אחר כך הוא בא לישראל ודי מהר החלטנו שאני עוברת לגור שם, בלי לחשוב יותר מדי על למה, כמה ואיך.
אחרי שבעה חודשים, הוא ליווה אותי למטוס בדרך לביקור בארץ, שלף טבעת והציע לי בשדה התעופה. ב-2007 התחתנו, אבל לא התחלנו מיד לנסות. אני עוד הייתי מהוססת קצת, ולקח לנו שנתיים עד שהחלטנו שהגיע הזמן.
יצאנו ל"חופשת פוריות"
אחרי כמה חודשים של ניסיונות, שהתחילו מניסיונות ספונטניים והתקדמו לקניית כל מיני ערכות ביוץ ובדיקות רוק, כלום לא קרה. בעלי הוא אופטימיסט נצחי, ואני בדיוק להפך. איכשהו, הרגשתי שזה לא הולך לקרות טבעי, כל הסיפור הזה של הריון.
הלכנו לרופאת המשפחה שלנו, ששלחה אותנו לעשות בדיקות דם ונתנה לנו הפנייה לבדיקת זרע. התוצאה הייתה מאוד נמוכה, ו"בזכות" זה הפנו אותנו די מהר למומחה, למרות שבהולנד הכל הולך לאט, בדרך כלל. המומחה הסביר לנו שנקבל זימון למחלקת IVF בבית החולים שם, ושזה ייקח זמן. איך ששמעתי את זה, הבנתי שאני צריכה לעבור את הטיפולים בארץ. בהולנד, למשל, שואבים ביציות בלי הרדמה – פשוט קושרים אותך למיטה ומכניסים את המזרק. כל המערכת שם מאוד שונה ופחות יעילה מבארץ, והיה לי ברור שאני לא היה מסוגלת לעבור את התהליך הזה בצורה כזו.
בלי קשר, כמה שנים לפני שהתחלנו לנסות ביקשתי מחברה המלצה על גינקולוג. היא המליצה לי על הרופא שלה, שהוא מומחה ל-IVF, ולא נראה לי הגיוני ללכת אליו בשביל מעקב שגרתי. שמתי את הכרטיס בארנק, ופתאום, בלי לתכנן מראש, הגיע הזמן להשתמש בו. לקח שלושה חודשים עד שהיה תור פנוי, אבל בינתיים הוא שלח לנו רשימה של כל הבדיקות, וניצלנו את הזמן כדי להגיע הכי מוכנים שאפשר.
בעלי לקח חופשה של שלושה שבועות לבקר בארץ, ועשינו מזה "חופשת פוריות". הרופא שלנו שלח אותנו לרופא מומחה לפוריות הגבר, ובגלל ספירת הזרע הנמוכה המליצו לנו על ניתוח וריקוצלה, אבל אחרי הניתוח יש שישה חודשי החלמה, ואני לא רציתי לחכות יותר.
עד אז לא רציתי ילדים בטירוף, אבל מרגע שהבנו שזה ייקח זמן לא הייתה לי סבלנות לחכות, רציתי הכל כאן ועכשיו. החלטנו להתחיל IVF, ובגלל מצב הזרעים ידענו מראש שיזריקו את הזרעים ישירות לביצית (ICSI), אחרת כלום לא יקרה. איכשהו הסתדר שח' הספיק להיות איתי כמעט לכל אורך מחזור הטיפולים הראשון, וחזר להולנד יום אחרי השאיבה.
"תבחרי איזו ביצית את רוצה להחזיר"
לשמחתי, הסבב הראשון היה מוצלח, ושאבו לי 8 ביציות. האורולוג היה בסטנד-ביי, ואמרנו שאם לא יצליחו להוציא זרעים טובים כדי להפרות את הביציות ביום השאיבה, ינתחו את ח' באותו יום ויוציאו זרעים ישירות מהאשך. למזלנו, לא נזקקנו לו.
כעבור כמה ימים, כשהגענו להחזיר את העוברים, שמענו שאחת ההפריות הייתה מוצלחת מאוד, האחרות קצת פחות, ולכן הרופא החזיר את הביצית המוצלחת וביקש ממני לבחור איזו ביצית נוספת להחזיר. ממש ראיתי את העוברים האלה על המסך המגדיל, וכמובן שלא יכולתי לבחור מי מהם יהיה אולי הילד שלנו. מי שבחרה במקומי הייתה לבורנטית, שבדיעבד עשתה עבודה מצוינת.
מכאן התחילו שבועיים של המתנה. אני הייתי הכי רגשי בעולם, כל דבר הכי קטן הקפיץ אותי. בעלי היה רחוק ממני כשהייתי הכי צריכה אותו, ולמרות שהייתי אצל ההורים הנהדרים שלי, שתמכו בי כל הזמן, הייתי זקוקה גם לו. הרגשתי נורא שאני צריכה לעבור את הכל לבד, הייתי במתח נוראי, כי מעבר לצד הרגשי חששתי גם באופן שכלתני, מה יקרה אם זה לא יצליח, איך נעשה עוד טיפול, כמה זמן נהיה בנפרד.
כשהגעתי לארץ לא ידעתי כמה זמן זה ייקח, ומצאתי עבודה זמנית. ביום של הבטא לקחתי חופש, וריפרשתי את האתר של קופת החולים. אני לא זוכרת כמה הייתה התוצאה של בדיקת הבטא, אבל התחלתי לרעוד ולבכות, ואחרי כמה דקות אספתי את עצמי והתקשרתי לח'.
לפי מיטב המסורת של חוקי מרפי, הוא היה בפגישה ולא ענה לי, אז התקשרתי לאמא שלי ולחברה הכי טובה שלי, ובכיתי משמחה. כשהוא סוף סוף חזר אליי, ח' היה בהלם, הוא לא ידע איך לאכול את זה. מרוב התרגשות, אחרי שסיפרתי לו, יצא לו משפט מצחיק בסגנון "מצטער שלא עניתי, הייתי בפגישה".
שק אחד, ועוד אחד
הבטאות לא היו גבוהות באופן חריג, וכשכמו כל מטופלת פוריות בדקתי הכפלה, לא ממש חשבתי על זה. כן שאלתי במשרד של הרופא שלי אם יש סיכוי שיש יותר מעובר אחד, אבל הם אמרו שאי אפשר לדעת וצריך לחכות לאולטרסאונד. אני לא מאלה שתמיד חלמו על תאומים, זה לא משהו שהיה לי במודעות בכלל. אין לנו תאומים במשפחה, לא חשבתי שאצטרך טיפולים וזה היה משהו רחוק ממני, לא הגיוני כמעט.
בשבוע 7 הלכנו לבדוק דופק. הוא ישב לידי, והרופא התחיל להזיז את המתמר ולהראות לנו מה קורה בבטן. הרופא שאל: 'אז כמה עוברים החזרנו?'. לא הבנתי מה הוא שואל, ועניתי לו ששניים. הוא אמר: 'יש פה שק אחד... ועוד שק. יש פה שניים'. דיברנו בעברית, והייתי בהלם, ואז צעקתי פתאום באנגלית: "תאומים! יש לנו תאומים!". הוא זינק עד התקרה, והרופא חזר על כל ההסברים באנגלית. זה שוק מטורף. לא הצלחתי להאמין שיש לי בבטן שני תינוקות, ראיתי את זה כמשהו הכי מציאותי וחי בעולם. לא עוברים, לא נקודות – תינוקות.
החלטנו שאשאר בארץ לאורך ההריון, וגם אלד כאן. בהולנד עושים את מעקב ההריון אצל מיילדת, גם אם מדובר בהריון מטיפולים או תאומים, ואני ידעתי שזה לא ירגיע אותי מספיק. ח' נשאר בהולנד, ובא לבקר אותי מדי פעם. בהתחלה הוא ניצל המון ימי חופש שהיו לו, וכשהם נגמרו הוא סיפר לבוסים שלו מה העניין, והם פרגנו.
הוא הגיע ללידה היישר משדה התעופה
למרות הגעגועים, ההריון זכור לי כתקופה יפה. היו לי חרדות, כמובן, אבל תמיד הרגשתי שיש לי גב, מההורים שלי ומהרופאים שטיפלו בי. בגלל שזה הריון תאומים, שהגיע מטיפולים, נתנו לי לגיטימציה לבוא להיבדק מתי שרציתי ותמכו בי. התחלתי את ההריון עם משקל עודף, וחששתי נורא מסוכרת, אבל לשמחתי הכל עבר בסדר, וחוץ מהחששות שלי לא היו סיבוכים. אפילו בצקות ברגליים התחילו לי רק שבועיים לפני הלידה. לקראת הסוף היה לי ממש כבד, אבל במבט לאחור זה היה ממש הריון מתנה, שאני לא מבינה איך זכיתי בו.
התינוק הראשון שהיה אמור לצאת היה במצג עכוז, ולכן הוחלט על ניתוח קיסרי. קבעו לי ניתוח לשבוע 38, אבל בשבוע 36 הייתה לי ירידת מים כמו בסרטים, ספלאש מטורף – ועדיין לא האמנתי שזה זה. התקשרתי למוקד, ושאלתי אם לבוא. אמרו לי שכן, אבל אז חשבתי שבטח יעשו לי מוניטור וישלחו אותי לבית חולים, אז קיצרתי תהליכים והלכתי לחדר לידה.
אשפזו אותי במחלקת הריון בסיכון, ובשלוש לפנות בוקר התחילו לי צירים. רופאה שבדקה אותי אמרה שיש פתיחה של 1, ואחרי כמה שעות הגעתי לפתיחה 2. די מהר הכניסו אותי לניתוח. לח' הייתה טיסה רק ביום למחרת, והרגשתי שאני קצת לא מוכנה למה שקורה. הרגשתי קצת החמצה בשבילו, ופחדתי. רציתי שאמא שלי תיכנס איתי, אבל לא נתנו לה. למרות זאת, הצוות היה מקסים, כולם הציגו את עצמם והיו מאוד מרגיעים ונחמדים.
ההכנות לקחו נצח, אבל הניתוח היה ממש מהיר. מרגע שהתחילו לנתח, תוך שניות שמעתי צרחה. שניהם צרחו כשהם יצאו, ולא נתנו לי אותם, אלא רק הראו לי אותם ולקחו לאינקובטור, להתחמם. זו תחושה מוזרה, לשמוע בכי ולדעת שזה התינוק שלי, וכמה דקות אחר כל עוד בכי, ולדעת שגם הוא שלי. הרגשתי מוזר, ולא היה לי עם מי לחלוק את זה. אמא שלי חיכתה בחוץ, וכשהוציאו אותם היא הלכה איתם לתינוקייה, במקום ח'.
למחרת בבוקר ראיתי אותם פעם ראשונה. ח' כבר הגיע, ישר משדה התעופה, וראה אותם לפניי. פתאום הוא בא אליי לחדר עם העגלה הכפולה הזו של בית החולים, ולאט לאט התחלתי לעכל את זה. הם שלנו, שניהם שלנו, ואנחנו משפחה.