"אני עקרה, כמה זמן לקח לי להוציא את שתי המילים האלה מהפה", משתפת נופר נפתלי, בת 31 מחריש, בכאב גדול. "הייתי נשואה, אני בתהליך גירושים. קשה מאוד להגיע להבנה שזאת הסיטואציה", היא ממשיכה.
בשורת העקרות הגיעה לפני כמעט שנה, אחרי שלוש שנים של ניסיונות להרות, שבהן אמרה נפתלי לעצמה שאין מצב שמשהו לא בסדר אצלה, שזה כנראה פשוט לא הזמן שלה, וכשיגיע הזמן שלה היא בטוח תיקלט. "ואז מגיעה ההחלטה לבדוק את העניין", היא אומרת, "בואי נבדוק, מה כבר יקרה, עדיף להיות בטוחה ולהראות לכל מי שדואג שהוא סתם דואג. אז את קובעת תורים, עושה את כל הבדיקות, מקבלת תוצאות – והן לא תקינות. כבר מתחילים לרוץ סרטים בראש, כבר מתחילים לעלות אשמה וכעס על הגוף. נשלחתי למומחה פריון שהפנה אותי לטיפולי פוריות, ההמתנה היתה ארוכה, ובינתיים רצו בראש כל מיני תסריטים, אבל כולם מרגיעים ואומרים שיהיה בסדר, שהם שמעו פעם על מישהי ש...".
"הרגשתי כאילו מפטרים אותי מטיפולי הפוריות"
במשך זמן רב האשימה נפתלי את עצמה. "מגיעה הפגישה הראשונה עם הרופא ומשיחה איתו כבר הבנתי שאין הרבה סיכוי. מחליטים להתחיל טיפולים כי לנסות זה כדאי ומקסימום ממשיכים הלאה. ואז מתחילים. הורמונים, זריקות, כדורים, סטרואידים, ובדיקות בין לבין, ואת מתחילה לקוות שאולי בכל זאת זה יצליח... ואז את מקבלת את שיחת הטלפון שאף אחת לא רוצה לקבל, 'את יכולה להפסיק את ההזרקות, נקבע לך תור למומחה, הוא רוצה לדבר איתך'".
בסדרת הבדיקות התגלה שנפתלי לא מבייצת. הרופא אמר שהוא מצטער, אבל אין לו איך לעזור, וכי נפתלי צריכה תרומת ביצית, ומכיוון שרירית הרחם שלה לא התעבתה, אי אפשר להבטיח שגם עם תרומת ביצית זה יעבוד. "אחרי כל ההורמונים וההזרקות, הרגשתי כאילו מפטרים אותי מטיפולי הפוריות, כל התקווה שהייתה לי התנפצה לרסיסים", היא חולקת.
האשמה, הבכי והכאב הגדול לא איחרו לבוא. "יצאתי מחדר הרופא, אמרתי שלום, כי ככה זה שם כולם כבר מכירים את כולם, יצאתי החוצה והתפוצצתי מבכי, על החלום שנעלם ועל המשפחה שכל כך רציתי ולא תהיה לי. זה השלב שאת עוד לא קולטת שיש עוד דרכים, ובינינו, זה גם לא מעניין אותך, את מתאבלת על התקווה שהייתה ונעלמה, קשה כל כך באותו הרגע לראות את האור".
אז מגיעה הכאפה השנייה – הבית שלך מתפרק
התוצאות השפיעו גם על היחסים על בעלה, וכעת הם עומדים בפני גירושים. "אנחנו מתגרשים גם בעקבות העקרות, אין ספק שיש לזה חלק גדול", היא אומרת, "יום אחרי הפגישה עם הרופא הבנתי שזה גדול על הבחור, אמר שקשה לו להתמודד ולהילחם על זה. אני אדם שעושה דברים מאוד מהר, מרגע שהחלטתי משהו אני רצה עליו, לא מחכה, וככה הייתי גם בתהליך הזה, אז ישר התחלתי לבדוק חלופות. אימוץ ירד מהפרק כי החצי השני העדיף דרכים אחרות, אז יאללה ננסה תרומת ביצית, למרות שנאמר שגם זה לא בטוח יעבוד, אז אולי פונדקאות. ואז התחלתי לבדוק סוכנויות והבנתי שהעלויות מטורפות. קשה מאוד להיות עקרה בארץ, תרומות הביצית יקרות מאוד. גם רופאים לא ממליצים לקבל תרומת ביצית. רצינו לטוס לאוקראינה לנסות, אבל התחילה שם המלחמה, ותרומה מארה"ב זה 250 אלף שקל. אבל תעשי הכול בשביל החלום לילד, אז את בודקת מתקשרת מדברת, ואז מגיעה הכאפה השנייה – הבית שלך מתפרק. מי שהיה אמור להיות הגב שלך, הכתף התומכת שלך, מבין שזה גדול עליו, והקושי הזה הוא לא משהו שהוא רוצה או יכול להתמודד איתו."
גם עם הקנאה קשה להתמודד. "את הולכת ברחוב, רואה זוגות עם ילדים, בסביבה שלך כולם עם ילדים, מגלה שזאת בהיריון וזאת בהיריון וההיא בדיוק ילדה, ואת בוכה, הרבה פעמים את בוכה בשקט בצד בלי שיראו, כי מה הם אשמים שהגוף שלך מקולקל? למה להרוס להם את השמחה? אז את מחייכת ואומרת מזל טוב ושמחה בשמחה שלהם, מרימה את הילדים שלהם על הידיים ונשרפת מבפנים והדמעות מתחילות לזלוג החוצה כי את כבר לא מצליחה לשלוט עליהן. זאת חוויה קשה, הרבה מאוד בכי. מאוד רוצה את המשפחה ולחוות מה זה להיות משפחה. אני עובדת הרבה עם ילדים, אני מטפלת רגשית, אני כל הזמן עם ילדים ואני רוצה גם משלי. זה שובר".
מה המסר שלך לנשים שעוברות את זה?
"אני לא בן אדם דתי אבל אני חושבת שכשמשהו צריך להגיע הוא יגיע. צריך להיות מוקפות בחברים ובמשפחה. מותר להיות עצובות ואנחנו צריכות לדעת שזה לא הסוף. יכול להיות שהסיבה שלנו לקיום פה היא לקחת נשמה שאין לה ולעזור לה, כמו יתומים, ולתת להם בית. אני יודעת שהמון נשים עוברות את מה שאני עוברת, וחלקן נלחמות שנים ארוכות להגשמת החלום, אני רוצה לשלוח לכן חיבוק חזק אוהב ומלא כוחות להמשך, אתן לא לבד, ואנחנו? אנחנו לביאות! אל תוותרו על החלום... אנחנו נזכה להחזיק את הילד/ה שלנו והדמעות שיזלגו על הפנים יהיו דמעות של אושר".
אז מה התוכנית עכשיו?
"אפעל למען תהליך אימוץ. עכשיו אני עומדת מול דרך חדשה, חזקה יותר, חכמה יותר ועם כל הכוח להגשמת החלום. שיגיע היום שבו יקראו לי 'אמא', ולא משנה איך הוא יגיע, גם אם לא אגדל אותו בבטן, אגדל אותו בלב, והוא יהיה שלי ואני שלו".