_x5.jpg "עדי רטר (צילום: דנה אופז)")
כשעדי רטר הייתה בת 20, בעיצומו של טיול אחרי צבא בתאילנד, היא שלחה לאמא שלה הודעה באמצע הלילה: "עשיתי את זה!!!". ההודעה הזאת, מצידו השני של העולם, לא ציינה את צליחתו של טרק מטורף או צניחה ממטוס. רטר פשוט הצליחה לקיים יחסי מין וליהנות בפעם הראשונה בחייה.
ואז שלחת את ההודעה לאמא שלך. באמצע הלילה. מתאילנד.
"כן", היא צוחקת. "הרגע הזה היה רגע מכונן. רגע של ניצחון עבורי ועבור כל מי שהכיר את הדרך שעברתי. זאת הייתה שמחה מטורפת אז ברור ששלחתי הודעה לאמא שלי".
הפתיחות הזאת, שלא תמיד טריוויאלית, במיוחד בין בחורה צעירה ובין אמא שלה, קל וחומר בנושא כל כך אינטימי, היא חלק בלתי נפרד ממנה, ותהווה גם חלק עיקרי במסע שהיא עברה, המסע הלא ייאמן שלה להפוך לאמא. הדרך שבה היא מדברת על נושאים שהם כמעט בגדר טאבו עבור לא מעט נשים היא לא פחות ממדהימה ומעוררת השראה.
רטר, 34, נשואה לרוני ואמא לארבל בן ה-4 ולבארי בן השנה, היא היום סוג של גורו עבור כל אישה שמתמודדות עם בעיות פוריות. הבלוג שלה, הרטר'ס, המגולל את הסיפור האישי שלה במסע שלה ושל רוני להפוך להורים, הוא תחנת חובה עבור כל אישה שעוברת טיפולים. "מגיל צעיר ידעתי שיהיה לי קושי להיכנס להריון", היא מספרת. "כנערה הבנתי שיש לי קושי להכניס טמפון, וסבלתי מכאבים חזקים כל הזמן".
סדרת בדיקות שעברה העלתה כי היא סובלת מווסטבוליטיס ("דלקת מבוא העריה") המתאפיינת בדלקת באזור בין הפות לפתח הנרתיק שגורמת לכאבים עזים בכל ניסיון לחדירה במהלך קיום יחסי מין. בהמשך התגלה כי היא סובלת גם מאנדומטריוזיס, מחלה גיניקולוגית בה רירית הרחם גדלה באזורים שמחוץ לרחם וגורמת לכאבים חריפים. "באחת הבדיקות אחד הרופאים כבר רמז לי שעלול להיות לי קושי להיכנס להריון, כי מנח הרחם שלי קדמי. אני זוכרת שתייקתי את המידע הזה איפשהו במוח, אבל הנחתי לו. תמיד ידעתי שאהיה אמא, אז לא התייחסתי לזה יותר מדי".
בגיל 17, כשניסתה לקיים יחסי מין לראשונה עם החבר שלה, היא הבינה שאכן יש בעיה. כל ניסיון הסתיים בכאבי תופת נוראיים, לצד כאב רגשי ונפשי. במקביל היא החלה לסבול גם מדימומים, שבסופו של דבר הובילו להחלטה לנתח אותה. לאחר הניתוח היא נדרשה לעבור שנה שלמה של שיקום נרתיקי באמצעות אביזרי מין רפואיים (כן, יש דבר כזה) ולאט לאט נראה שמצבה הלך והשתפר.
"אחד הדברים המרכזיים שעזרו לי בשיקום היה הפתיחות בבית. דיברנו על הכל, על הכאב, הקושי, התסכול, על כל העניינים הכי אינטימיים, וזה הציל אותי. עצם הפתיחות הפכה את כל הנושא הכאוב הזה לנורמלי, להתמודדות טבעית ולא חריגה, ואני יודעת כמה זה לא קורה אצל נשים אחרות, שהורגלו להסתיר ולהתבייש. זאת גם הסיבה שההצלחה לקיים מין אז בתאילנד הייתה חגיגה. זה היה ניצחון עבורי, פיזי ומנטלי, וההורים שלי היו שותפים מלאים לניצחון הזה".
14 הורמונים בבת אחת
כשהייתה בת 26 פגשה את רוני. היא עבדה כמלצרית באחת המסעדות בבעלותו. הקליק היה מיידי. אחרי חודש הוא כבר הציע לה נישואים, אחרי 5 חודשים הם קנו בית ביחד ואחרי 10 חודשים התחתנו. כזה מיידי. שלושה חודשים לפני החתונה היא הפסיקה ליטול גלולות אחרי 12 שנה של נטילה רצופה. ההפסקה שיבשה את רטר מבחינה הורמונלית, והדרך לרופא הייתה קצרה.
המשפט הראשון שהוא מצא לנכון לומר לה היה שאין סיכוי שהיא תצליח להיכנס להריון טבעי. "הוא אמר לי שרירית הרחם שלי דקה וישר נתן לי הורמונים. באתי בשביל לאזן את עצמי ויצאתי מפוצצת", נזכרת רטר. בדיעבד, מתן הורמונים היה רשלנות רפואית ממש, שכן הם השפיעו לרעה על האנדומטריוזיס שממנו סבלה והחמירו אותו.
את השנה הראשונה של טיפולי הפוריות היא מתארת כסיוט אחד גדול ומתמשך. מצבה הגופני היה ירוד כל כך, עד שבקושי הצליחו להחדיר לה קטטר על מנת לבצע הזרעה. היא בקושי הצליחה לעמוד על הרגליים, הרחם שלה היה דלוק, היא בערה והייתה כאובה כל הזמן. "כשאנשים רואים מטופלת פוריות הם לא מבינים הלכה למעשה מה זה אומר, הם לא מבינים את ההשלכות, את ההתמודדויות", היא אומרת. "עשינו עשר הזרעת שלא הובילו לשום הריון, רק אכזבה על אכזבה. באותה תקופה התמודדתי גם עם ואגיניסמוס קשה, התכווציות לא רצוניות של הנרתיק, שגרם לי כאבי תופת. לא יכולתי שאף אחד יגע בי".
לא חשבת לעצור? לחשוב על אפשרות אחרת?
"אפשרויות אחרות תמיד היו על השולחן. חשבנו על פונדקאות ואפילו על אימוץ. תמיד ידעתי שאני אהיה אמא ואמרתי לעצמי שאני מציבה לעצמי דד ליין עם הטיפולים – ואם זה לא יצליח אני ממשיכה לפונדקאות. לא הסכמתי להרוג את עצמי בשביל להיות אמא".
איך מתחזקים זוגיות בתקופה כזאת? זה לא פשוט לבן הזוג לראות אותך עוברת את זה כל זה.
"האמת שרוני היה הכי מדהים שיש. הוא תמיד אמר לי שהוא איתי בכל החלטה שאני אקח, וכך היה. לזכותי אני חייבת לציין שעל אף כל הכאבים והסבל תמיד הצלחתי לראות אותו, לתת לו מקום. היינו מאוד ביחד בסיפור הזה. הקפדנו לבלות ביחד, לטוס לחו"ל, וככה הצלחנו לשמור על חלקת האלוהים שלנו. אגב, אם יש טיפ שאני רוצה לתת לנשים שעוברות טיפולי פוריות הוא תמיד לזכור שהגבר הוא לא שק חבטות. הכבוד בינינו עזר לנו לשמר את הזוגיות שלנו, ולא משנה באיזה מצב הייתי".
התמיכה מרוני החזיקה אותה גם מבחינה נפשית. "היו רגעים שפשוט לא האמנתי שאני אוכל להיכנס להריון, אבל הוא תמיד האמין. הוא נתן לי להרגיש הכי יפה, גם כשהייתי נפוחה מנוזלים. אמא שלו, חמותי המהממת, תמכה בנו גם לכל אורך הדרך. היא ואמא שלי היו משענת עצומה. התמיכה הזאת הייתה רשת הצלה עבורי. אי אפשר לעבור תקופה כזאת בלי רשת תמיכה, נקודה".
יום אחד היא החליטה לפתוח מצלמה ופשוט לשפוך הכל. "פתאום הבנתי כמה דברים יש לי להגיד, והמצלמה הייתה כלי תרפויטי ממש". היא התחילה לצלם ולא הפסיקה, גם ברגעי השבירה הקשים ביותר. אחרי שסבלה מגירוי יתר שחלתי בעקבות ההורמונים ("אחד מהם נחווה כחוויה הקשה ביותר בחיים שלי, חשבתי שאני הולכת למות מכאבים"), הרופא שלה עשה הערכת מצב מחודשת והציע פרוטוקול חדש עם לא פחות מ-14 הורמונים. "אמרתי לרוני שאם אני לוקחת את ההורמונים האלה אני מתה. ואם אני לא אמות מההורמונים האלה, הם יגרמו לי לרצות להתאבד. באותו רגע החלטתי שאני עוברת לרופא אחר. הגעתי אליו רצוצה, שבורה, גמורה פיזית. הוא בדק אותי ואמר לי שעד עכשיו בדקו אותי לא נכון. הוא אמר לי שהרירית שלי תקינה ושאני אכנס להריון".
50 אחוז מהנשים נכנסו להריון
הרופא החדש הוריד לרטר את מינון ההורמונים מיידית. היא הפסיקה לעבוד, החלה לשלב דיקור, שינתה תזונה ובעיקר נחה, התמסרה לעצמה ולגופה. בני הזוג החליטו לחזור חזרה לקיבוץ שבו גדל רוני ושקט חדש נכנס לחייה. היא עברה שאיבה נוספת, החזרת עוברים בהרדמה כללית ומתוכם היו לה שלושה עוברים. בין לבין היא המשיכה לצלם.
ואז, אחרי ארבע שנות מסע, הגיע הטלפון הנכסף, עם ההודעה שכל מטופלת פוריות חולמת עליה. "אני חושבת שכשהודיעו לי שמתפתח הריון לא באמת הבנתי. פתאום, לצד ההתרגשות העילאית, עלה בי כל הכעס על מה שעברתי בשביל להגיע לרגע הזה. אני מניחה שזה השפיע מאד גם על התפקוד הראשוני שלי כאמא, שהיה לא פשוט בחודשים הראשונים. אחרי חודשיים רוני שאל אותי עוד כמה זמן נראה לי שאמשיך לכעוס. עניתי לו שייתן לי עוד חודש, ובאמת אחרי שלושה חודשים הרגשתי ששבתי לחיים נורמליים, התחלתי לחזור לעצמי, להתאהב בארבל ולהכיר את עצמי כאמא. זה היה גם הרגע בו החלטתי לקחת את כל החומרים שצילמתי ולערוך אותם לבלוג".
את הרגע שבו העלתה את הבלוג לאוויר היא לא תשכח לעולם, ובעיקר לא את התגובות שקיבלה. ביום אחד הבלוג עשה למעלה מ-5,000 צפיות, ועורר סערה ברשת. "בגלל שהייתי כל כך פתוחה ושיתפתי בחופשיות, זה משך המוני נשים מכל הארץ. דיברתי איתן, חיזקתי אותן, והמרחב הפתוח שהצעתי חיזק אותן בהתמודדות. הן הרגישו שהן לא לבד יותר. כך הפכתי למלווה הראשונה למסע. אז גם הבנתי שאני רוצה לפתח את הבלוג ליזמות חברתית, שאני רוצה לשנות את התהליכים שעוברות נשים בעולם הפוריות, ולהעביר להן את המסר שיכול להיות גם אחרת".
רטר הבינה שלא תוכל לתת מענה לבדה למאות הנשים שפנו אליה. מכאן נולד הרטר'ס כמיזם חברתי, הכולל בתוכו את פרויקט הדגל "מלווה למסע", שמטרתו לחבר בין נשים שחוו קושי במסע לאימהות לבין נשים שנמצאות במסע כעת (טיפולי פוריות, פונדקאות, אימוץ, תרומת זרע, תרומת ביצית, הפלות חוזרות, לידות שקטות ועוד). הפרויקט הלך והתגבש, ואליו הצטרפו חלי נחמה-עוזרי, יועצת ארגונית ומפתחת הדרכה, ויעל שרון, פסיכולוגית רפואית. כולן, אגב, מובילות את הפרויקט בהתנדבות מלאה.
קבוצת הפיילוט כבר יצאה לדרך, עם 14 מלוות וארבעים "פריוניות", כפי שהן מכנות אותן. המלוות עברו הכשרה מקצועית שמטרתה העמקה ולמידה של תפקיד המלווה למסע. אחוזי ההצלחה, אגב מדברים בעד עצמם: אחרי שנה בלבד, 50 אחוז מהנשים שקיבלו ליווי ותמיכה נכנסו להריון או התקדמו בתהליכי פונדקאות או אימוץ. בימים אלה המיזם מתרחב ונכנס למחלקות הפוריות בבתי החולים. "זה מרגש אותי מאוד", מודיעה רטר, "אני קוראת לכל אישה שנמצאת בטיפולי פוריות לקבל ליווי ותמיכה בתקופה המאתגרת הזאת. אסור שאף אישה תעבור את המסע הזה לבד".
אם אתן נמצאות בעיצומם של טיפולי פוריות, אם חוויתן טיפולי פוריות ואתן רוצות להיות מלוות למסע, ואם אתן או אתם אנשי מקצוע שהנושא הזה קרוב ללבכם ותרצו להתנדב בפרויקט, פנו אל עדי >> הבלוג, לינק להרשמה למלווה, הרטר'ס – רוצים להיות הורים בפייסבוק