"לפני 30 שנה, אם היו לך בעיות פוריות, לא היה למי לפנות. לא דיברו על זה בכלל, במיוחד אם הגעת מהמגזר הדתי לאומי", מספרת אסתי יצחקי (50) מפתח תקווה, אימא לשלושה ילדים בני 20 ו-23.5, אמנית ויוצרת מוזיקלית. כשמשה ואסתי התחתנו בתחילת שנות ה-20 לחייהם, הם הבינו כעבור שנה שהם קצת "שונים" מרוב חבריהם שהיו כבר הורים לילדים או בדרך לשם. "לא ידענו שיכולה להיות בעיה כזו בכלל. מה זאת אומרת? מתחתנים ונולדים ילדים, כשאתה לא יודע שיש לך בעיה, אז אתה גם לא יודע איך להתמודד איתה", אומרת אסתי, "עשיתי מעשה נועז וכעבור שנה פניתי לרופא משפחה. הוא אמר לי שהריון זה לא כמו מכונה שמכניסים אליה מטבע ויוצאת פחית".
רופא המשפחה שלח את אסתי לבדיקות וביקש ממנה לחזור עם התוצאות, ועם בעלה משה. "סטטיסטית, הבעיה בפוריות יכולה להיות 40-40 אצל הגבר והאישה, ו-20 אחוזים שמדובר בבעיות אחרות. כלומר, זה מאוד נפוץ שיהיו לגבר בעיות בפוריות, אבל כשהרופא אמר לי שיכול להיות שזה אני, הייתי בשוק טוטאלי", מספר משה, "סיימתי בהצטיינות בה"ד 1, הייתי מועמד כקצין מצטיין לנשיא, 'ישבתי טוב' בצד הגברי, ופתאום אומרים שיש לי בעיה. חוץ מזה, בחינוך הדתי למדנו שאם יש בעיית עקרות, היא אצל האישה, לא אצל הגבר".
"החיים המשיכו ואנחנו נשארנו תקועים"
אחרי ההלם, הגיעה הבושה. הרופא שלח את משה לספירת זרע, והוא התקשה לפנות לרופא הצבאי. "באותו הזמן הייתי קצין בסדיר, הייתי אמור להגיע למרפאה הצבאית כדי לבקש לבצע את הבדיקה הסטנדרטית", אומר משה, "נמנעתי אבל אחרי שאסתי לא הפסיקה לנדנד לי, פניתי במבוכה רבה לרופא, ואז נודע לי שהצבא בכלל לא מממן את הבדיקה הזו, לבסוף עשינו אותה באופן פרטי".
כשאסתי ומשה חזרו עם תוצאות הבדיקה, הרופא אבחן שמשה סובל מוריקוצלה, תופעה שבה הטמפרטורה באזור החלציים פוגעת באיכות הזרע, "הוא אמר שזה לא סוף העולם, ניתוח לפעמים פותר את הבעיה, ואם לא אז אפשר לפנות לטיפולי פוריות. בדיקה בקושי הצלחתי לעשות, אז עכשיו גם ניתוח?"
אסתי מספרת שבאותה תקופה, בצל הקושי, הם החלו להתרחק מחבריהם, ונותרו לבדם עם הכאב. "הכול היה סביב ילדים, והרגשנו שאין לנו מה לתרום. החיים המשיכו ואנחנו נשארנו תקועים, ובמקום ליהנות מהזמן החופשי שנותר לנו, נסגרנו. ארבע שנות נשואים בציבור הדתי לאומי ובלי בטן, זו בעיה גדולה".
"ההורים שלי הבינו מה קורה והם לא הצליחו לדבר איתנו על זה עד שאבא שלי, שהוא רופא במקצועו, נחת אצלנו בסלון אחרי כשנה וחצי, ושם הכול נפתח", מספר משה, "זה מאוד הקל עלינו. פתאום מישהו שם את מה שהרגשנו על השולחן. הטריד אותו שהתמודדנו עם הכאב הגדול הזה לבד. הוא אמר שחשד שיש בעיה אבל לא רצה לחטט. בגלל שאבי רופא, הוא בחן את הדברים, והפנה אותי לחבר מומחה שאעשה אצלו את הניתוח".
הניתוח היה פשוט, אך לא הביא את השיפור המיוחל. "התחלנו סדרת טיפולים של מאותגרי פוריות. אתה נכנס לתהליך, סדר נוקשה שמלווה בבדיקות במועדים מדויקים, שאתה לא יכול לסטות מהם. סביב הביוץ אתה מצפה ומקווה לנס, אבל כשמגיע המחזור אתה מרגיש שנכשלת, ואתה לא יכול לקחת את הזמן לאסוף את עצמך, לא משנה כמה כואב לך, כמה קשה ולא נעים, אתה צריך להתחיל את התהליך מחדש".
איך המצב הזה השפיע על היחסים שלכם?
"יצאנו מחוזקים", מספר משה, "אבל לא כל הזוגות שורדים. הייתה לי תחושה קשה כי אסתי סובלת וזה קורה בגללי. היו שם רגשות אשמה, והרבה תודה על המוכנות שלה לסבול את זה. אתה חי במעגל קשה של אכזבות וכישלונות, אין לך חברים בסביבה שעוברים את זה, ואין לך את מי לשתף. לצערי, עד היום אין קבוצות תמיכה לגברים שעוברים את זה".
"דווקא כשהמדדים היו נמוכים - נכנסנו להריון"
אחרי נסיונות רבים, הרופא הציע לעבור לשלב ההפרייה החוץ גופית. "היינו צריכים זמן לעכל, ורצינו פסק זמן כדי לאגור כוחות לאירוע יותר משמעותי, אבל הוא לא הסכים ורצה שנמשיך בטיפולים הרגילים. דווקא באותו חודש, כשאנחנו במדדים נמוכים, נכנסנו להריון, אחרי שלוש וחצי שנים של ניסיונות. לשמחתי, בהריון הראשון היו בן ובת, אז הפכנו ישר למשפחה, היינו בשוק".
למה החלטתם לצאת עם זה החוצה?
"אסתי העלתה מופע לנשים שבו היא מספרת בחלקו על אתגר הפוריות, היא הציעה לי שנצא עם מופע זוגי, ונדבר על הנושא, ומיד נרתמתי, כי הנושא הזה חשוב. כשהייתי במסגרת הצבאית, חייתי בעולם של דיסוננסים. באותו שלב הייתי מפקד יחידה, הקב"נית התקשרה פעם ואמרה לי שחיילת נכנסה להריון בטעות ורוצה לעשות הפלה ואני אמור לתמוך בה, אחרי שאני חוזר מסבב טיפולים נוסף שנכשל", אומר משה, "הבנתי שלא מדברים על זה גם בציבור החילוני. כשהייתי ראש מחלקה שמופקד על 200 אנשים, זיהיתי שחלקם ממשפחות מאותגרי פוריות. מצאתי את עצמי מתגלגל אל אותם קצינים וקצינות לכוס קפה במשרד, פותח את הדברים ומגלה שבחלק מהמקומות אני היחיד שיודע על בעיות הפוריות שלהם. הנושא הזה לא פתוח בשום ציבור, יש הורים שהילדים שלהם לא מדברים איתם והם לא מבינים מה קורה. בכל מופע אנחנו רואים איך נופלים אסימונים לאנשים, הם רואים מה עובר על הילדים שלהם. זו זכות ושליחות גדולה, להרים את המסך מעל מה שעוברים זוגות מאותגרי פוריות, ולהגיד לסביבה שלהם, רואים? תבינו מה הם עוברים".
איך הסביבה הגיבה?
"לילדים היה בהתחלה מאוד קשה, איך אנחנו מעזים לבוא ולספר את הסיפור האישי שלנו מול כל העולם? אבל היום הם מבינים מאוד את השליחות, וחלקם שולחים לנו חברים שהם חושבים שנמצאים באותו מקום שבו אנו היינו", מסכם משה.