מאיה ורטהיימר היא גיבורת השעה הנוכחית אחרי שהודתה בראיון לגיא פינס שהיא ובעלה, חבר הכנסת הטרי אסף זמיר, נמצאים כבר שנתיים בהליך של טיפולי פוריות. מיד עם היוודע הדבר הוצפה ורטהיימר בעשרות הודעות הזדהות ותמיכה. המוטיב המרכזי בתגובות שכתבו לה היה: "כמה את אמיצה".
בין המגיבים היו גם עשרות נשים ששיתפו אותה בסיפורים על התהליך הדומה שהן עוברות והודו לה על שפתחה את הנושא, מה שגרר כמובן סבב ראיונות בו הפכה ורטהיימר, בעל כורחה, לשגרירה הרשמית של מטופלות ה- IVF (ההפריות החוץ־גופיות) בישראל.
"פעם אחת הייתי צריכה לתת לעצמי ארבע זריקות הורמונים תוך כדי הצגה, שנאתי את עצמי באותו רגע והרגשתי הכי לבד ושאף אחד לא מבין אותי. את לא יכולה שלא להרגיש לפרקים שהגוף שלך בוגד בך ושאת כשלון", היא התוודתה בראיון למגזין "את".
הבעיה היחידה בסיפור הזה היא שהכישלון לא נעוץ בגוף של מאיה ורטהיימר - הכשלון הוא אתם.
שיעור ההפריות החוץ־גופיות (IVF) בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. למעשה, 4.3 אחוזים מכלל התינוקות בישראל נולדים כתוצאה מהפריה חוץ־גופית, על פי נתוני משרד הבריאות. אבל מתברר שזה עדיין לא מספיק כדי שנתייחס לזה כבעיה רפואית שיש לה פתרון אלא כמשהו שצריך להסתיר ולהתבייש בו עד שיגיע הרגע המיוחל ונזכה ללדת תינוק חי ובריא.
וכאן נשאלת השאלה: למה אנחנו כישראלים, אנשים עם נטייה לישירות מביכה, לסחבקיות ולפתיחות יתר, מרגישים צורך להתבייש כשזה מגיע לרחם שלנו ולחוסר היכולת שלנו (הזמנית ברוב המקרים) להביא ילדים לעולם?
>> "הזרקתי לעצמי באמצע החניון במרכז בשוהם"
למה אנחנו, שמרגישים צורך לשתף בכל דבר ולדחוף את האף שלנו כמעט לכל חור בין שזה מענייננו ובין שזה לא (ובואו נודה - ברוב הפעמים זה לא עניינכם), מורידים את העיניים בבושה כל פעם שאיזה דודה שואלת אותנו: "נו... מתי אתם מתכננים להביא איזה יורש לעולם?", וממלמלים משהו כמו: "בקרוב" או "בעיתו ובזמנו". במקום פשוט להגיד: "כרגע יש קצת בעיות עם כניסה להריון אבל אנחנו עובדים על זה ובקרוב מאוד בעזרת הרפואה המתקדמת (ואלוקים, למי שמאמין) נצליח". למה זה לא משהו שטריוויאלי להגיד אותו?
"הרגשתי כישלון", "הגוף בגד בי", "הרגשתי שאני לא באמת אישה", הוא חלק קטן מהטענות שנשים שעוברות טיפולי פוריות מעידות עליהן. אבל למה זה משהו שצריך להצטייר ככישלון אישי יותר מרוב הבעיות הרפואיות שקיימות בעולם – כאלו שלרוב האוכלוסייה אין שום בעיה לשתף שהם סובלים ממנה.
והבעיה היא רק אחת. הבעיה היא אתם שעושים פרצופים ומתלחששים מאחורי הגב על ההיא שעוברת טיפולי פוריות או הזוג ההוא שאתם לא מבינים למה הם עדיין לא מביאים ילד לעולם. שגורמים לנשים הללו לא להרגיש אמיצות וגיבורות כמו שהן באמת אלא ככלי שבור שעד שלא יתוקן עדיף שאף אחד לא ידע עליו.
נסו אתם לעבור את זה
השגרה שנשים המטופלות בהפריות עוברות כוללות זריקות, כאבים בשאיבה והחזרת עוברים, לוח זמנים שכולל אחת ליומיים בילוי בוקר במרפאה לבדיקות דם ואולטרסאונד, ההתאוששות מהרדמה (כן הרדמה כללית לכל דבר) ובעיקר התקווה- חודש אחר חודש שהעובר ייקלט ויודיעו לך שאת בהריון והמפלה והשבר כשמודיעים לך שההיריון לא שרד.
נסו אתם לעבור את זה. לא פעם אחת, לא פעמיים, אלא כמה שנים טובות. כל חודש. ותגידו לי למה נשים צריכות להתבייש בעובדה שהן כל כך חדורות מטרה עד שמסלול העינויים שהן עוברות שווה בעיניהן את הסבל. למה הן צריכות להתבייש ולא אתם ששופטים אותן על היותן אמיצות וגיבורות?
מחאת "צאו לי מהרחם" שהחלה לוסי אהריש, בו היא מבקשת מהסביבה להפסיק את החדירה לפרטיות בנושא הריון, תוך כדי שהיא חושפת שעברה שתי הפלות בחצי שנה, הובילה הרבה מהידועניות, ביניהן גם ורטהיימר, לחשוף את הקשיים שלהן ואת הבקשה האישית להפסיק להתעסק בשאלה האם הן בהריון או לא.
"מה נסגר???", כתבה קורין גדעון, עוד אחת מהנשים שנדרשות כל שני וחמישי למסור דו"ח מצב על הרחם שלהן. "למה צריך להביא נשים למצב שהן חושפות שעברו הפלות? ואם סתם בא לנו לחכות? אנחנו לא אלה שצריכות להסביר ולהתנצל. זה הדבר הכי רגיש ופרטי בעולם!!!!! לאף אחד אין רשות להתעסק בו".
אולם המחאה, מוצדקת ככל שתהיה פספסה נושא אחד חשוב ומרכזי. במידה ויש בעיות או קשיים להיכנס להריון אף אישה לא צריכה להרגיש בושה, אף אישה לא צריכה לבד, אף אישה לא צריכה להתנהל במסדרונות בית החולים בו היא מטופלת כאילו היא שומרת סוד מדינה ובטח לא להתבייש ולהגיד: "אני עוברת עכשיו טיפולי פוריות, זה קשה ומסובך אבל אנחנו מאמינים שבסוף יהיה בסדר".
אין שום בושה להגיד את זה ואין שום צורך להרגיש לבד בכל התהליך.