קונפוציוס, הפילוסוף הסיני הקדום, אמר פעם: "זה לא משנה כמה לאט אתה הולך, כל עוד אתה לא מפסיק ללכת". לפני 7 שנים נכנסנו בשערי ״הפקולטה למדעי הפריון״, כמו שנהגתי לקרוא לה. לא ידענו כמה זמן זה יימשך, כמה קשה זה יהיה ומתי בכלל נקבל את התואר הנכסף שלשמו התכנסנו, להלן: ״הורים״ - אבל ידענו שנעשה מה שיידרש מאתנו בכדי שזה יצליח.
אלוהים יודע כמה קשה הייתה (ועודנה) הדרך. אלוהים וכל מי שאי פעם עבר באחת ממחלקות הIVF ברחבי הארץ. בדיקות, הרדמות, הליכים פולשניים, הורמונים, הפלות, בדיקות דם, מעקבי זקיקים, הורמונים כבר אמרתי? רכבת הרים פיזית, ויותר מכך - נפשית, לא צפויה וחסרת רחמים שבסופה אולי יגיע הפלא הזה שנקרא היריון (וגם אז, צריך לקחת אויר ולקוות שהוא יעבור בשלום).
"אמיר הביט בי והבטיח שיהיה לנו ילד"
אמיר ואני עברנו הכול. 15 סבבים של שאיבות והחזרות (ובין לבין עוד לא מעט הליכים כירורגיים), עשרות רופאים, שני סבבים של תרומת ביציות מחו״ל, שלושה הריונות, שלוש הפלות – וכלום. ראיתי איך כל חברותיי והנשים שאני אוהבת נכנסות להיריון, יולדות ילד ראשון, שני ושלישי. טיפלתי ושמרתי על הקטנטנים של כולם בהמון אהבה ומסירות, אבל ברגעים מסוימים איבדתי את התקווה שאגיע גם אני לסוף המסלול הזה.
ההחלטה לעבור להליך פונדקאות לא הייתה קלה בלשון המעטה. היא לקחה זמן והצריכה (ממני לפחות) התבשלות פנימית ושחרור של הרבה מאוד ביקורת עצמית. מחשבות על כישלון ועל ויתור, תחושות קשות ולא מעט בכי, ליוו אותי לאורך כל התקופה הזו ולא נתנו לי מרגוע.
הרי גם לעבור לתרומת ביצית לקח לי זמן, וכל כך רציתי לחוות היריון, להרגיש משהו גדל בתוכי, ללטף את הבטן ברכות, לדבר אליה, ועכשיו גם זה יילקח ממני? איזו אימא אני אהיה בדיוק? מה יגדיר את האימהות שלי?
נשארו לנו 2 עוברים קפואים מתרומת הביצית והחלטנו לעשות עוד ניסיון. הצלחנו! ההיריון נקלט וביום ההולדת ה-40 שלי צפיתי לראשונה בדופק של העובר. הרגשתי נורא אמנם, הקאתי בלי הפסקה, אבל האושר עטף אותי. בשבוע העשירי להיריון הבנו שאין דופק ושוב נידרש להפסקת היריון, ואני הרגשתי איך הבור שנפער לי בלב כבר לא יתמלא לעולם. בעיניים דומעות אמיר הביט בי והבטיח לי שיהיה לנו ילד, כך או אחרת.
מחשבים מסלול מחדש
לאחר שמעט התאוששתי פיזית, נפגשתי שוב עם הרופא שלי ואופציית הפונדקאות הונחה על השולחן. באותה הנשימה הוא אמר שניתן להמשיך ולנסות גם בעוד סבבים ״רגילים״ אם ארצה, רק שאאלץ להוסיף עוד שלל תרופות והורמונים לרשימה.
הגוף שלי כאב, הנפש שלי עדיין דיממה והראש שלי לא היה מסוגל לחשוב שעוד מישהו אי פעם ידקור אותי, יבדוק אותי, ירדים אותי או ימלא אותי בהורמונים. זהו. עד כאן. לא בכל מחיר. חזרתי הביתה בטוחה כמו שלא הייתי מעולם והודעתי לאמיר – מחשבים מסלול מחדש.
כל תחושת הכישלון התחלפה בהרגשה עוצמתית ומלאת כוונה. לוותר? בדיוק ההיפך – החיים החליטו עבורי אמנם שלא אהיה בהיריון, אבל לא יחליטו עבורי על האימהות. אני אימא! וכשדלת אחת תיטרק לי בפנים, אכנס מהחלון. הבנתי שהסמנטיקה חייבת להשתנות – לא עוד ״אני רוצה להיות בהיריון״, אלא ״אני רוצה להיות אימא״, ויחד איתה השתנה כל קו המחשבה.
לאורך כל הדרך התייחסתי לטיפולים כאל מסע, המסע של חיינו, המסע לילד. ובמסע כמו במסע - זה לא משנה כמה תתכננו, תלמדו את תוואי השטח, תשננו ותתאמנו לקראתו – ברגע האמת יצאו אתכם עוד כל כך הרבה משתנים ובלת״מים שלא צפיתם, וכדי להגיע לסופו לא תהיה לכם ברירה אלא להמשיך ללכת – כמה לאט שזה לא יהיה. העיקר להמשיך ללכת. וזה בדיוק מה שעשינו.
מרחק פסיעה מהפסגה הכי יפה שראינו
למזלי חברה טובה ויקרה, שעברה תהליך כזה בעצמה, ישבה איתי לשיחת הרגעה וכיוונה אותי לקראת העתיד לבוא. בזכותה הגענו ל״מנור מדיק מקבוצת דנאל״, החברה שבה בחרנו ללוות אותנו בתהליך. עמי מנור, ליאורה וכל משפחת מנור היקרים, אם אתם קוראים את המלים הללו – זוהי הזדמנות לעצור רגע ולהגיד תודה. תודה שפתחתם בפנינו את המשפחה הגדולה והמפוארת שלכם ואת פרויקט חייכם. פונדקאות היא הליך מורכב, רגיש, מלא בדקויות ותשומת לב לפרטים - הן בפן הבירוקרטי והתפעולי, אבל יותר מכך בפן הרגשי והנפשי – מעולם לא הרגשנו כל כך עטופים, מטופלים ומוכוונים לכל אורך הדרך, ברגישות אינסופית, בתמיכה, במקצועיות, בליווי אישי ועם המון דאגה לנו ובראש ובראשונה לפונדקאית המדהימה שלנו. כדי לשמור על פרטיותה לא אספר עליה יותר מדי אבל מבחינתי (וגם מבחינת ״מנור״) – היא הדבר הכי מדהים, יקר וחשוב בכל התהליך הזה ולעולם נוקיר לה תודה.
עברו שנתיים מאז שסיימנו את קמפיין גיוס ההמונים שלנו, בזכות כל כך הרבה אנשים טובים וארגזים של אהבת חינם – הצלחנו לגייס את הכסף הדרוש להליך הזה וחתמנו על חוזה. שבועיים אח״כ התפרצה הקורונה בישראל והכול עצר. כאילו לא מספיק מה שעברנו, הנה נזרקנו לתוך מערבולת נוספת של חוסר ודאות. אבל יותר ממה שלא ויתרתי לעצמי – ״מנור״ לא ויתרו עלינו ועשו הכול כדי שנמשיך לצעוד, גם אם זה הרגיש כמו זחילה.
והנה, שבע שנים מאז ההיריון הראשון וההפלה שלאחריו, שבע שנים של מסע מפרך ואיטי. עברנו תהומות חשוכים ופסגות מוארות, פגשנו אינספור ״מטיילים ומדריכים״ לאורך הדרך, לפעמים עצרנו לנוח ולעתים רצנו הכי מהר שאפשר. השמש זרחה עלינו כל יום מחדש והירח האיר גם את הלילות החשוכים ביותר.
היום, אנחנו עומדים כאן, מרחק פסיעה מהפסגה הכי יפה שראינו, מחזיקים ידיים ומתפללים הכי חזק שאפשר שהדרך הזו, הכול כך ארוכה, תפנה את מקומה למסע חדש (ומפרך לא פחות, תכלס) של הורות והגשמה. אנחנו מחכים לך כאן קטנה שלנו, בהתרגשות אינסופית ובהודיה מלאה על כל מה שהבאת ועוד תביאי בהגיעך, מבטיחים להמשיך לחלום בגדול עבורך ועבורנו. רק תהיי לנו בריאה ילדה אהובה שלנו.