לפני מספר ימים בשעה שהגעתי למשרד, ראיתי בכניסה לחדר האוכל את ליטל ממחלקת המחשוב מנסה לסגור את קרטון החלב באמצעות פקק של בקבוק קולה. היא הייתה כל כך שקועה בניסיונותיה לסגור את קרטון החלב, כך שכלל לא שמה לב למעשיה ובטח לא לעובדה שאני עומדת ובוהה בה כבר שתי דקות ברציפות.
ניגשתי אליה עם הפקק הנכון שעמד לתומו על השיש. "נראה לי שכדאי לך לנסות את הפקק הזה". היא הביטה בי, לאחר מכן בפקק של בקבוק הקולה אשר בידה ושוב בי. "אוי מאירה, ההריון הזה דפק לי את המוח סופית. הפכתי לסתומה. אין מילה אחרת לתאר אותי".
תהיתי: האם ההריון אכן פוגע ביכולות הקוגנטיביות שלנו?
עוד לא הספקתי להגיב לטיעון המשכנע והיא החלה לספר לי את הסיפור הבא. "בשבוע שעבר רציתי לצאת מהבית בזמן לבדיקה חשובה. שוחחתי עם בעלי בפלאפון ותוך כדי השיחה אספתי את כל החפצים שלי, תיק, מפתחות, הטפסים לבדיקות. רק דבר אחד לא מצאתי. את הפלאפון. תוך כדי השיחה רוקנתי את התיק על השולחן, הפכתי חצי סלון ורק כשצרחתי עליו שאני ממהרת ואני לא מוצאת את הפלאפון נפל לי האסימון".
הסתכלתי עליה משועשעת. היא ליטפה את בטנה הגדולה והיפה, "ושלא תעיזי להגיד לי שאין דבר כזה טפשת הריון". היא יצאה מחדר האוכל בעוד כוס הקפה שהכינה רק דקה קודם נותרה מיותמת על השיש.
נשים רבות מספרות על תופעות דומות במהלך ההריון: על התקפי שכחה פתאומיים, פיזור דעת, חוסר יכולת למקד את עצמך, חוסר יכולת להפריד בין העיקר לתפל. מחקרים רבים נערכו בנושא אבל אף מחקר לא הצליח להוכיח שיכולותיה הקוגנטיביות של האישה נפגעות במהלך תקופת ההריון. החלטתי לחקור את התופעה.
לא נראה לי הגיוני שיש דבר כזה
נזכרתי ששמעתי הסברים מדוע זה קורה. הסברה היא שנשים בהריון עוברות מהפך מחשבתי. פתאום סדר העדיפויות שלהן משתנה: אישה שרגילה לדאוג כל הזמן לעבודה, לבית ולאנשים סביבה, לפתע מתחילה לדאוג אך ורק לבריאותה ולבריאות העובר. כל היום היא מתעסקת בהריון, בבדיקות ובחרדות לקראת הלידה הצפויה.
לטענת החוקרים זה חייב לבוא על חשבון משהו אחר, תוסיפו לכך מתקפת הורמונים מטורפת, פרוגסטרון ואסטרוגן בכמויות של פי 20 ואפילו 30 מהרגיל, חוסר שינה ועייפות כרונית וזה מה שיוצא.
ניגשתי אל חדרה של ליטל עם כוס הקפה ששכחה לה בחדר האוכל. "את יודעת ליטל, אני לא מאמינה בדבר הזה. אני לא סבלתי מתופעות כאלו במהלך ההריון והתופעה הזו לא נראית לי הגיונית". ליטל לקחה מידי את כוס הקפה "תנסי להיזכר היטב. אני בטוחה שגם לך יצוצו סיפורים".
התיישבתי מולה והתרכזתי. שנתיים עברו מאז הלידה של אבישי. הייתי בטוחה שלא אצליח להיזכר באף סיפור שכזה אך לאט לאט הזיכרונות עלו וצפו.
נזכרתי ביום שבו הכנתי קפה לבעלי אך משום מה את קרטון החלב החזרתי לארון יחד עם קופסת הקפה. רק למחרת בצהרים כשחזרנו מהעבודה נמצאה האבדה. הסירחון של החלב החמוץ לא עזב את הארון במשך ימים רבים. נזכרתי גם כיצד ניסיתי במשך דקות ארוכות להדליק את הטלוויזיה עם השלט של המזגן וכיצד התעצבנתי שאני לא מצליחה לעשות זאת.
בעצם, אולי כן מדובר בתופעה אמיתית
וכמובן הסיפור הכי הזוי, כיצד לאחר יום עבודה ארוך עמדתי מספר דקות ליד מכונית המאזדה הלבנה שלי והתעצבנתי מדוע השלט שלי אינו פותח אותה, לחצתי על השלט מספר רב של פעמים, הוצאתי מתיקי את המפתח החלופי אבל גם הוא לא פעל.
ניסיתי לפתוח את המכונית עם המפתח אך משום מה המפתח לא התאים. לא הבנתי מה בדיוק קרה. נכנסתי חזרה למשרד והתקשרתי אל חברת הליסינג שלי על מנת שיבואו להחליף לי את הבטריות בשלטים ושיבדקו מה קרה לי למנעול במכונית. עוד הרשתי לעצמי לנזוף בהם על כל שבטיפול הקודם ביקשתי מהם מפורשות להחליף לי את הבטריות בשלטים ואיני מבינה מדוע הדבר לא נעשה.
המתנתי במשרד שעה וחצי עד שהגיע איש השרות שלהם. שנינו ניגשנו יחד למכונית רק בשביל לגלות שלא מדובר ברכב שלי. אני חניתי באותו היום ברחבה החיצונית ולא בחניה הקרובה למשרד כי הגעתי באותו יום באיחור לעבודה ולא נשאר לי מקום.
ליטל צחקה בקול רם ואז הביטה בי בדאגה "תגידי, הסיפור הזה קרה לך עם המזדה הלבנה?" לא הבנתי מדוע היא שואלת אותי את השאלה הזו "כן" עניתי "אבל את המזדה הלבנה קבלת רק בשנה עברה. כשהיית בהריון עדין הייתה לך יונדאי גטס אפורה, לא ?" חשבתי לרגע ואז הבנתי שהיא צודקת. המקרה עם המזדה התרחש לפני שנה, זמן רב אחרי הלידה. אז הבנתי שאולי אצלי המצב שונה. יש נשים שיש להן באמת טפשת הריון, ויש נשים כמוני, שיש להן סתם טפשת מצויה.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
לטור הקודם של מאירה: 30 משפטים מעצבנים שיגידו לכם כשאתם מנסים להיכנס להריון