מצבי טוב יותר מרב הנוכחים בחנות, מכיוון שאני כבר עומדת בתור. לפני יש לפחות עשרה אנשים, אבל לא אכפת לי. הקופאית כבר הפסיקה לנסות לזייף חיוכים וזאת למרות שיש לה על הראש קשת עם אוזניים של ארנב שאמורה לשוות לה מראה עליז וחגיגי.
היא נראית עייפה ומותשת. היא לא מחייכת אף לא פעם אחת. לי זה לא מזיז, אני לא צריכה שתחייך אלי. השמחה שוכנת עמוק בתוך ליבי ואני מוכנה לעמוד בתור גם יומיים ברציפות, מוכנה להידחף בצפיפות ולחפש לבני את המידה הנכונה בתחפושת. לא אכפת לי לבלות בחנות שבוע רצוף. פורים הגיע והולך להיות שמח!
חמש שנים חיכיתי לחגוג את פורים כאמא
יצאתי מהחנות והשקית בידי. נכנסתי למכונית והבטתי שוב בתחפושת. השנה אבישי יתחפש לנמר, הוא כבר בן שנתיים וארבעה חודשים ועדיין לא התחפש בפורים. בפורים הראשון לחייו הוא היה בן ארבעה חודשים וקטן מכדי להתחפש, בפורים השני לחייו הוא היה חולה ולא התחפש לדובי כמו שתכננתי. למיטב הבנתי זו הפעם האחרונה שבה אני אקבע עבורו למה יתחפש. בשנה הבאה הוא כבר יבין את משמעות החג ויהיה לו רצון משלו.
פתאום התחלתי לבכות. ישבתי במכונית רבע שעה ומיררתי בבכי ולא הצלחתי לעצור. בכי של שמחה על מה שיש ובכי של עצב על כל מה שהיה. חמש שנים חיכיתי לזכות הגדולה לחגוג את חג פורים כאמא ועכשיו, כשזה קורה, קשה לי לא להיזכר בשנים הקשות ההן.
שהייתי ילדה חג פורים היה החג האהוב עלי ביותר, אך מרגע שהתחתנתי הוא הפך לחג של עצב. חג פורים הוא חג הילדים ואני כבר לא ילדה. בראש הייתי כבר אמא, אבל במציאות, הייתי אמא ללא ילד. ניסיתי להתעלם מקיומו של החג, לעצום עיניים, לאטום אוזניים אך לא באמת הצלחתי לברוח מהמציאות. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אצלי היה בדיוק להיפך.
אפילו להמן הרשע היו 10 בנים
סעודת פורים – כיום אני מחכה בקוצר רוח לנסיעה להוריו של בעלי, לפגישה עם כל אחייני המקסימים והמחופשים, לצילום המשותף המסורתי של כל הילדים. אבל אז? אז רציתי למות מרוב צער ויגון.
למרות הכאב התעקשתי להגיע מחופשת לסעודה. אולי עם איפור של חתול על פני לא יראו את המבט האומלל. ניסיתי לכפות על עצמי לשמוח בחג. הייתי יושבת על הספה ומביטה בלב שבור בשוטר, בליצן, באריה, בדובי ובארנב. קנאתי בשמחה הגדולה של כולם.
תמיד קיבלנו משלוחי מנות גדולים ומושקעים. בלילה הייתי יושבת לבד בסלון ומחסלת את כל השוקולדים במבט קפוא ומשתוקק.
בשנים הראשונות לטיפולי הפוריות עוד הייתי הולכת לבית הכנסת לקריאת מגילה. ניסיתי להתרכז בסיפור המגילה. המקום היה מלא על גדותיו בילדים מכל הגילאים ובהוריהם הגאים. בשלב מסויים עיני היו ניתקות מהמגילה ועוברות להתבונן במלכת אסתר, בבוב ספוג הקטן ובשודד ים קטן שבידו רעשן, רק ממתינים לרגע שצריך להרעיש כשמגיעים לשמו של המן הרשע.
אף פעם לא הצלחתי להישאר עד הסוף. להמן הרשע היו עשרה בנים. לא ביקשתי עשרה, רק אחד. אלוהים, רק אחד ביקשתי! התחננתי! בכיתי והפכתי לעצמי את חג פורים לתשעה באב.
"בפורים הבא יהיה לנו תינוק"
כשנגמר החג הייתי מנסה להשתלט על העצב. הייתי פונה לבעלי ומודיעה לו בנחישות "בפורים הבא יהיה לנו תינוק!" ועוד פורים עבר ונותרנו לבדנו. "בפורים הבא, תהייה לנו תינוקת", המשכתי לקוות. ועוד שנה עברה ושום דבר לא קרה.
באחד הימים שלפני החג הלכתי ברגל למכולת ועצרתי מול גן ילדים. הגננת הייתה מחופשת לפיה והיו שני ליצנים בחצר שעשעו את הילדים. כולם רקדו, צחקו, שרו וצהלו. התיישבתי שבורה על המדרכה ממול ולא הצלחתי להפסיק להסתכל עליהם למרות הכאב העצום שחשתי.
עוד שנה עברה וכל פורים יותר קשה מזה שלפניו. לא רק פורים, כל החגים הם תקופה קשה ביותר לזוגות ויחידים אשר מתקשים להיכנס להריון. אלו זמנים שצריכים תעצומות נפש על מנת לעבור אותם בשלום.
אך שני חגים היוו אצלי את המכשול העיקרי, פסח ופורים. שני חגים סמוכים זה לזה, שבמשך חמש שנים ניסו להתחרות ביניהם מי יגרום לי לדיכאון ועצב יותר קשה, אבל בין ליל הסדר לסעודת פורים, סעודת פורים ניצחה בגדול, כאמור פורים זהו חג מיוחד לילדים.
בפורים הזה אני אמא, אבישי יהפוך ליום אחד או שניים לנמר, נלך יחד בפעם הראשונה לקריאת מגילה, ונרקוד ונשיר שירי פורים עליזים. בפורים הזה אוכל לשמוח באמת בלב שלם בשמחת החג אבל לעולם, לעולם לא אשכח כיצד החג נראה עבורי לפני שאבישי פרץ אל תוך חיי. לעולם.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן