כיצד יתכן שמה שנראה כמעשה טוב למען הקהילה והחברה הצליח להרגיז אותי כל כך וזה למרות שאני מגדירה את עצמי כאדם חיובי בדרך כלל? מסתבר שהתשובה פשוטה.
מעשה שהיה כך היה: אחרי שנים של כמיהה ורצון להיות אמא, נכנסתי להריון. לאורך כל תקופת הניסיונות, חלמתי על הרגע בו אכנס אל חנויות הבגדים, חנויות הצעצועים וחנויות הנעלים ואבחר לתינוק שלי חפצים ואביזרים שונים שישרתו אותו בנאמנות.
"זכית: עגלה מקרטעת מודל '89 שלך"
ואכן, מהרגע שנכנסתי להריון, דמיינתי כיצד אבחר סוודר שמתאים לחולצה שמתאימה לאפודה, כיצד אכנס אל חנויות ענק למוצרי תינוקות וארכוש למען בני הקט שידה, מיטה, לול, מצעים, מובייל ועוד דברים רבים וטובים שתינוק צריך, או לפחות מה שחשבתי שהוא צריך.
אך מהרגע שהבטן שלי התחילה לבלוט לעין כל, צצה לה תופעה שלא צפיתי. חברה שלי התייצבה בביתי עם מזוודה עצומת מימדים מלאה בבגדים שעברו בירושה במשפחתה מתקופת המנדט הבריטי ועד היום. "תסתכלי, יש כאן דברים ממש טובים", היא אמרה במלוא הרצינות.
פתחתי את המזוודה ולאחר מבט חטוף סגרתי אותה במהירות. רציתי להחזיר הכל מיד לחברה, אך היא כבר ברחה מביתי לפני שאתחרט. העיקר שהמחסן שלה נקי עכשיו ומעתה הבלגן הזה שייך רק לי: גופיות שהיו פעם לבנות ועכשיו מלאות כתמי פרי, לצד בובות גידמות ופיסחות, טלפון צעצוע שכבר שנים לא השמיע צליל- אבל "אולי תנסי להחליף בטריות והוא יעבוד, עמיתוש ממש אהבה לשחק עם זה". אני מנסה להיזכר בת כמה עמיתוש, נדמה לי שהיא כבר בתיכון.
בהמשך הגיע קרוב משפחה עם עגלת פג מודל 89' שמורה כחדשה "חשבנו שאולי נביא עוד ילדים אחרי עדי, סמדר, ודויד, אבל סימה לא רצתה עוד ילד, אז זכית. היא שלך". אני מביטה בגרוטאה במבט מיואש. "מה עוד את צריכה ? יש לנו גם לול. אמנם חסר לו גלגל והמזרון עבר הרבה, אבל אפשר לנקות אותו".
בכל מקום ובכל בית שנכנסתי אליו התגלתה נדיבותם הרבה של כולם, אנשים פתחו בפני את ליבם, ביתם, ארונותיהם, מחסניהם ובוידעמיהם ."פאזל שחסרים בו רק 2 חלקים אבל "הוא מארה"ב מהתקופה שעוד לא היו כאלו דברים בארץ"; מוצצים שראויים להימצא במוזיאון לתולדות הישוב היהודי בא"י ואיש לא השתמש בהם מעולם ו"חליפה מתוצרת א.ת.א שיואב לבש בדיוק פעמיים".
כשהבנתי שהבית שלי הפך למחסן גדול של חפצים שלקחתי מאנשים רק כי לא היה לי נעים להסתכל להם בעיניים ולשאול מה לעזאזל עבר להם בראש כשהם חשבו שאני באמת רוצה את החפצים האלו, חשבתי על התירוץ המקורי "אני לא מכניסה הביתה דברים לתינוק לפני שהוא נולד", אבל זה רק דחה את הקץ.
אם יש על זה שאריות גרבר, אז לא תודה
כשאבישי נולד כמות הפריטים שהוצעה לי רק הלכה וגדלה וזאת למרות שניסיתי לשדר לאנשים באמצעות שפת גוף ובטלפתיה שאני לא באמת רוצה את שקית הבגדים המיוחדת שהכינו לי. בשלב מסוים לאחר ויכוח מעצבן עם בת דודה רחוקה על זוג נעלים שהתעקשתי להשאיר בביתה, לא יכולתי יותר. הכל יצא החוצה בצרחות "אני רוצה לקנות לילד שלי הכול חדש! זכותי! זה מה שאני רוצה!!!"
במהלך חמש שנות טיפולי הפוריות חסכתי כסף במיוחד לצורך המטרה הזו: אני רוצה שידה חדשה, אני רוצה לול חדש, אני רוצה מצעים חדשים. הכל חדש! חדש! חדש!
"אם יש לך משהו במצב טוב מאוד עד מעולה תראי לי אותו", לא נרגעתי, "ותני לי את האופציה גם לסרב לך. אם יש על זה אפילו קמצוץ שארית ממחית גרבר – לא תודה! אני לא מעוניינת!!!". מיותר לציין שהבת דודה הרחוקה נבהלה ממני מאד ולאחר שהתנצלתי בפניה שוב ושוב והסברתי שהכל קשור לעצבי הרופפים, לקחתי את הנעלים עם עוד שתי חליפות פיג'מה דהויות. אין עם מי לדבר.
למזלי איש לא דרש ממני הוכחות על השימוש בחפצים שקבלתי וכך נהגתי למיין את השקיות והחבילות. הדברים שלא ניתן להשתמש בהם לעולם, נזרקו לפח ודברים שנראה לי שאולי מישהו יוכל להפיק מהם איזו שהיא תועלת נשלחו לתרומה.
אחרי שנה: "אבישי נעל אותן רק פעם אחת, כדאי לך", אני משכנעת חברה
עברה שנה ואבישי חגג יום הולדת שנה. אנחנו עוברים דירה. אני ממיינת היטב את החפצים של אבישי. נעלי ההליכה הראשונות אותן נעל רק פעם אחת, המובייל המקסים שלו שעלה הון וחבל לזרוק, המון סוודרים חדשים. "דברים טובים, באמת" שמעתי את עצמי אומרת לבעלי, בדיוק באותו טון ששמעתי מאותם אנשים שרצו את טובתי אי אז לפני שאבישי נולד.
התקשרתי לחברה שלי שבהריון ושאלתי אותה אם היא מעוניינת במשהו משלל הפריטים המשובחים שברשותי. היא מיד נבהלה ושלפה בדיוק כמוני את תרוץ המגננה הידוע "אני לא מכניסה דברים הביתה לפני הלידה".
ואני תמימה שכמותי לא מבינה את הרמז וממשיכה לשמור לה את החפצים עד לאחר הלידה. התינוק שלה נולד. ואני מביאה לביתה שלל שקיות. "תראי, נעלים שאבישי נעל בדיוק פעם אחת". היא לא רוצה את הנעלים ופשוט מזכירה לי משהו שכנראה הספקתי לשכוח, "זה התינוק הראשון שלי, אני רוצה לקנות לו הכל חדש. זה הכיף שלי עכשיו. להיכנס לחנויות ולבחור לו דברים".
אני מחייכת בהבנה. כמה פשוט וכמה קל. מיד התקשרתי לחברה אחרת בהריון. לה יש שני ילדים, והיא בהריון עם הילד השלישי. היא עונה לי בשמחה: "בטח, תביאי כל מה שיש לך ואל תסנני לי, תביאי גם את מה שלא נראה לך. בחורף לובשים שכבות, כל דבר יעזור. מתי את מביאה לי? אפשר היום?"
אני אוספת את כל הבגדים שקטנים על אבישי ואת כל הצעצועים שנמצאים במצב טוב ומכינה לה ארגזים. במהלך הנסיעה אליה אני חושבת לעצמי שאם עכשיו הייתי בהריון ראשון, את העגלה שעלתה 4500 ₪ ושימשה אותי בדיוק שנה עד שעברתי לטיולון אולי כן הייתי קונה ביד 2, ואולי גם את המיטה. בדיעבד לא הכל חייב להיות חדש.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן