שלושה בנים מתוקים ילדתי בבית. את יואב ואת אורי ואת עמרי, ושלשת הלידות היו דומות, וכל אחת אחרת לגמרי מקודמתה. האחרון שנולד היה עמרי, ב-21 בנובמבר 2015. ביקשתי ממנו, כשעוד היה בבטן, להיוולד בשבת, ולא לפני ה-20 בחודש, והוא הסכים, לשמחתי. אחרי שתי לידות, חשבתי שאדע הכל ואהיה מוכנה לכל. אז חשבתי. אחד הדברים שהכי הצחיקו אותי היה שכשקמתי, והלכתי לעשות פיפי, והתיישבתי והרגשתי את הציר הראשון, לא הייתי בטוחה שזה זה. שעה הסתובבתי בבית, עם שני ילדים שרוצים פנקייק וקורנפלקס וטלוויזיה, וכל הזמן אני מנסה להבין אם מה שאני מרגישה זה ציר, או ברקסטון היקס, או סתם תנועה. הולכת וחוזרת אל רועי ומתלבטת. עד שהוא אמר שמספיק. שלפי הדמעות שלי הוא מבין שזה קורה. בשבע וחצי התקשרתי לאחותי, שהיא דולה בהכשרתה ואחותי האהובה בהוויתה, ואמרתי לה שיאללה.
ואז טלפון לסבא וסבתא, שיבואו לאסוף את הגדולים ואת הכלבה, וכמה הודעות לחברות שממש ממש רצו לבוא, ושגם אני רציתי שיבואו (ככה אני, מבחינתי לידה זו חגיגה). ואז היה שקט. הצירים היו חלשים ולא התחזקו וכבר חשבתי שזו סתם אזעקת שווא. מדהים העניין הזה, אני תיכף יולדת, אבל עדיין לא באמת בטוחה שזה קורה, וכל מה שמעסיק אותי זו הפאדיחה. סתם הטרחתי, סתם הודעתי, סתם חשבתי. אז סידרנו את הבית. וגם שטפנו אותו. ואפינו עוגה. ויונית הגיעה. ונועה. ומורן. ואז הבנות של אחותי, שכבר היו בלידה של אורי ולא רצו לפספס את זאת.
והכל קורה בעצלתיים. במרפסת צוחקים, שותים ביטר למון (משקה האלים, אני אומרת לכן), ומדי פעם ציר. אחותי מעסה לי את הגב התחתון, רועי מחזיק ומחבק ותומך, והכל ממשיך כרגיל. ענת תל אורן, המיילדת המופלאה מכל, בטלפון. ואני לא יודעת. להגיד לה לבוא, לחכות עוד קצת? אז החלטתי שיש עוד זמן, וסיכמנו שתצא עוד שעה. ואז בא ציר, קצת יותר חזק מקודמיו. אחותי מחליטה בשבילי ואומרת לענת לצאת. ועדיין הכל כל כך נינוח ורגוע ואני עדיין לא באמת בטוחה. איך זה קורה שאני לא באמת בטוחה?
ענת מגיעה באמצע ציר חזק מאוד. אחות שהיא חברה וחברות שהן אחיות ואיש אחד שהוא גם וגם וגם מעלים ציוד ומכינים הכל וענת בודקת אותי ואומרת "פתיחה של שלוש וחצי" ואני חושבת לעצמי שאוי לא, יש לי עוד הרבה זמן להעביר ככה ואיזה סיוט ולמה לידת בית בכלל ואם היה כאן אפידורל הייתי שותה אותו. אבל שניה אחרי יש ציר, ואז עוד אחד, ואז מכבש לא הגיוני ובלתי נסבל ועצמתי ונפלא של צירים וכאב ואלוהים אני לא יודעת מה לעשות עם זה. חשבתי שבפעם השלישית אני אדע. שאני אדע לנשום ואדע להכיל ואדע ואדע אבל אני לא יודעת כלום. רק שוכבת מכופפת ושומעת מכל עבר כמה אני נפלאה, ואולי נעשה ככה להפחית את הלחץ, ואולי אחרת, ואז אני מרגישה. עכשיו הדבר הזה, שכרגע הוא לא תינוק אלא הר געש, צריך לצאת ממני. עכשיו. אני אומרת לענת. "אני רוצה להוציא אותו". "אז תוציאי" היא עונה לי. "אבל הפתיחה", אני אומרת. "הכל בסדר", היא מחזירה לי. הוא חיכה, עמרי. חיכה בסבלנות עד שענת תגיע ואני ארגע והוא יוכל לצאת.
הוא מוכן, ראש קדימה, אנרגיה מדהימה של חיים שמחכה לפרוץ. ואני יודעת שאם היא אומרת שהכל בסדר אז הכל בסדר. ולוחצת. "בום". אני שומעת פיצוץ, מרגישה פיצוץ, אשכרה פיצוץ בתוך הגוף שלי. שק מי השפיר נפקע ועכשיו הלחץ נרגע. "תנשמי", היא אומרת לי "לאט לאט" היא אומרת לי. "את תעשי את זה לאט", אני אומרת לה. כלומר, צועקת עליה. אבל זה בסדר. היא לידי ואחותי ורועי ומולי חבורה מהממת של נערות ונשים, מעודדות ונרגשות. אני צועקת, או גונחת, אין לי מושג איך לקרוא לקול הזה שיוצא ממני. אני מרגישה אותן אתי. "רואים את הראש", מישהי אומרת, "יואו, הראש". לחיצה אחרונה והוא יוצא. "למה הוא לא בוכה", אני שואלת בחרדה. הוא עונה לי בבכי. כולן בוכות. ענת מניחה עלי תינוק ורוד ורוד ומתוק מתוק עם ריח שאין לשום דבר אחר. אבא שלו בוכה גם, מנשק אותו ואותי. "בואו נצא", אומרת אחותי, "נתן להם רגע ביחד רק שלושתם". "יאללה, יאללה", אני אומרת. "אתן הולכות למרפסת לעשן סיגריה, אני יודעת".
ברוך הבא עמרי, ילד שלישי אהוב שממשיך ומראה לאמא שלו שהיא לא יודעת כלום.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il