במהלך ההריון עקבתי הרבה אחרי האתר, ונהנתי לראות שיש עוד הרבה נשים עם בטן כמו שלי, שמגדלות שם יצור קטן וחמוד. מאוד חיכיתי שגם הלידה שלי תגיע, ואוכל לכתוב עליה לעוד נשים כדי שיראו שלידה יכולה גם להיות חוויה מעצימה וחיובית, ולאו דווקא מפחידה ואימתנית.
כל בדיקת אולטרסאונד הפכה למפגש מרגש
ההריון הזה היה הראשון שלי, ולחברות שלי ולבני דודות שילדו לפני היה מנהג להפחיד אותי מהלידה, אבל מכיוון שזה משהו שאני מחכה לו כבר שנים, לא נלחצתי. הגישה שלי הייתה: "מתי שזה יבוא - זה יהיה הכי טוב בשבילי", וממש חיכיתי בכליון עיניים ללידה. ההריון, לעומת זאת, לא היה פשוט.
היו לי צרבות, כאבי גב וכמובן בחילות, ובכל פעם שבעלי ואני היינו יוצאים לאכול הייתי חוזרת הביתה כמו שיכורה, מתנדנדת מצד לצד ומקיאה את נשמתי. מה שחיזק אותי היו בדיקות האולטרסאונד, שהיו בשבילי הזדמנות לראות את הנסיכה שלי. ממש הרגשתי שאני יוצרת איתה קשר דרך התמונות, ולפעמים מרוב התרגשות הייתי מזילה דמעות.
לקראת סוף ההריון, כנראה מרוב ציפיה, היו לי לא פעם בריקסטונים, ותמיד הייתי מקפיצה את בעלי ואומרת לו שזהו זה, היום אני יולדת - ואף פעם זה לא היה זה...
ביום שישי אחד, כשיצאתי מהמקלחת ועמדתי לגהץ חולצה, הרגשתי שנוזלים ממני מים. התקשרתי מיד לבת דודה שלי, שהיא מיילדת, ושכנענו אחת את השנייה שהפעם זה זה. ההורים שלי שומרי שבת, ושעה לפני כניסת השבת הם ארזו מהר את הכל וטסו לסבתא שלי, כדי שאם אלד הם יוכלו להגיע ברגל לבית החולים – אבל זו שוב הייתה אזעקת שווא, ושלחו אותי הביתה.
שבוע אחר כך, ביום ראשון, כבר הייתי בשבוע 39. הרגשתי צירים ממש חזקים, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי אצל ההורים שלי, ואבא שלי הסיע אותי לבית החולים. הגעתי מקופלת מכאבים, לא הייתי מסוגלת לדבר – אבל כשהגענו אמרו לי שיש לי פתיחה 2, ושלחו אותי לטייל בחוץ ולראות אם משהו מתקדם. אחרי שעה חזרתי לבדיקה, ומכיוון שכלום לא זז, שוב שלחו אותי הביתה. כל הדרך חזרה מיררתי בבכי באוטו, מרוב אכזבה ותסכול. ביום חמישי הרגשתי טםטופים לאורך היום, אבל לא התייחסתי. אמרתי לעצמי שנמאס לי מאזעקות השווא, וכשזה יגיע – אני אדע.
רק כששמו לי צמיד על היד, בעלי השתכנע
לקראת הערב התחלתי לבשל, והמשכתי להרגיש טפטופים עקשניים. מדי פעם הייתה זרימה חזקה יותר, ואחרי שהחלפתי שלושה זוגות תחתונים, הגעתי למסקנה שמשהו קורה שם. אבא שלי אמר לי שהוא הולך לישון, ושאם קורה משהו רציני שאעיר אותו והוא ייקח אותי לבית החולים.
בשתיים בלילה הלכתי לשירותים, וראיתי קצת דם. נלחצתי בטירוף, אבל אבא שלי ישן כל כך חזק שלא הצלחתי להעיר אותו. למזלי אמא שלי כן התעוררה, ונסענו יחד לבית החולים. הגענו לשם בשלוש לפנות בוקר, ובדיקה מהירה אישרה שאכן - ירדו לי המים. רק כששמו לי את הצמיד של האשפוז בעלי השתכנע שזה רציני, שהפעם אנחנו יוצאים משם עם תינוקת.
בשלב הזה האחות ניסתה לפתוח לי וריד, ולא הצליחה. דקרו אותי שלוש פעמים, ואני בכיתי נורא. אמא שלי אמרה לי שזה די מצחיק שאישה עם צירי לידה בוכה בגלל דקירה קטנה, אבל באמת שבאותו רגע הדקירות כאבו לי יותר.
לאט לאט התחיל להיבנות בי פחד מהלידה, פחד שלא היה שם קודם. ישבתי על כדור פיזיו ובכיתי, וסבתא שלי, שהגיעה בינתיים, אמרה לי: "את בוכה עכשיו? אז את לא יודעת מה זה לידה... תשמרי קצת דמעות ללידה". זה היה בדיוק המשפט שהכי פחות הייתי צריכה לשמוע בשלב הזה. התחלתי לפחד אפילו מהתפרים, למרות שעשיתי עיסוי פרינאום, ולמרות שעוד לא ממש הייתי בלידה פעילה.
התקשרתי לבת דודה שלי, שהיא תומכת לידה, והיא אמרה לי את המילים הנכונות: לא לחשוב על מה יהיה אחר כך, אלא פשוט לנשום. גם גיסתי הרגיעה אותי בטלפון, ואחרי שאמרתי לה שאני מפחדת שלא אקבל אפידורל היא אמרה לי שבמקרה הכי גרוע אני אצעק, כמו שכולן צועקות. לאט לאט הרגשתי שאני מתחזקת. נכנסתי למקלחת עם כדור פיזיו, ופשוט ישבתי ושרתי לעצמי.
החלטתי: אני מתחילה לעצמי את הלידה
ככה עבר יום שישי, ובעשר בערב בעלי אמר לי שכדאי שאלך לישון, כדי שיהיה לי כוח בלידה. נרדמתי קצת, אבל ב-11 בלילה ההורים שלי הגיעו, ויצאנו לטייל בחוץ. התחלתי ללכת, וקיבלתי מוטיבציה. החלטתי שאני מתחילה לעצמי את הלידה. הלכתי, סובבתי את האגן, ואחרי שעה וחצי של פעילות כזו נכנסתי למחלקה כדי לבדוק פתיחה – שהייתה 2.5. שום התקדמות. המיילדת אמרה לי שאם אקח זירוז אני יכולה להיות בלידה פעילה תוך חצי שעה, אבל לא רציתי. חיכינו עוד קצת, והפתיחה עלתה ל-3.5. הצירים התחזקו, אחרי שעה כבר הייתי בפתיחה 5 ונכנסתי, סוף כל סוף, לחדר לידה.
הצרחות של הנשים מסביב היו מפחידות. בעלי סתם את האזניים, ולי כמעט ברח פיפי מרוב בהלה. די מהר התעשתתי, וכשעניתי בבדיחות לשאלות של המיילדת היא שאלה אם אני בטוחה שהגעתי למקום הנכון, כי ככה לא מתנהגת אישה עם צירים. מבחינתי הומור הוא משכך כאבים מצויין, אבל בפתיחה שש, בשעה שש וחצי בבוקר, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את האפידורל, למרות החששות שהיו לי ממנו. אחרי 20 דקות נרדם לי כל חלק הגוף התחתון, ודי מהר אחר כך נרדמתי גם אני.
כשהגעתי לפתיחה 8, העניינים קצת נתקעו. פקעו לי את המים, והמים יצאו מקוניאליים. החליטו לתת לי זירוז, שהרגשתי מצויין למרות האפידורל, ודי מהר התחלתי להרגיש לחץ. הרופאה שהייתה בחדר אמרה לי לא ללחוץ כי עדיין לא הגיע הזמן, אבל כשהמיילדת הגיעה והכניסה יד לבדוק אותי חיכתה לה שם הפתעה – הראש של התינוקת... מרוב בלבול ולחץ התחלתי לנשום עמוק, עד שהמיילדת אמרה לי: "לא לנשום! רק ללחוץ!" - ותוך ארבע לחיצות חזקות היא הייתה בחוץ.
שני שלנו כבר בת חצי שנה, בובה אמיתית, ורק עכשיו מצאתי את הזמן לשתף את כולן בחוויה הטובה שלי, ולאחל לכולן לידות טובות כל כך.