התאריך המשוער שלי ללידת בתי הבכורה היה ב-21.5.2014. ידעתי שיש לי עוד זמן ולא התרגשתי במיוחד.
במוצאי שבת ה-3.5 בעלי הציע לי לצאת לשתות קפה ולחפש לי מכנסיים קצרים בקניון, כי תכננו לנסוע ביום העצמאות לים עם חברים. יצאנו מהבית, ובחניה של הקניון אמרתי לבעלי שכואב לי הגב התחתון וגם קצת בבטן. הוא שאל אם אני רוצה לחזור הביתה, ואמרתי לו שזה שום דבר ובטח סתם.
בשעה 21:00 התיישבנו בבית קפה, כשכאבי הבטן והגב קצת מציקים, אבל לא משהו שחשבתי שצריך להדאיג. אמרתי לבעלי שאם יש לי צירים, אז יהיה לנו סיפור לספר לילדה - שבזמן הצירים אמא שלה ישבה בבית קפה. סיימנו את הקפה ונכנסנו לקניון לחפש לי מכנסיים קצרים. מדדתי כמה, תוך כדי שכאבי הגב והבטן קצת מתגברים.
בהמשך קפצנו לשבת אצל חברים, אבל תוך עשר דקות אמרתי לבעלי שאני כבר ממש לא מרגישה טוב ושאני מעדיפה ללכת הביתה ולנוח.
עוד בתשעה חודשים:
- איך להרדים את התינוק במהלך החופשה?
- ההיריוניות הכי משוגעות בעולם
היריוניות, צלמי ההיריון של הדרום מחכים לכן
בדרך לסורוקה שמנו לב שהכאבים באים והולכים כל שתי דקות, ורק אז נפל לנו האסימון שאני עם צירים. בגלל הלחץ והצעקות שלי, בעלי הגיע מדימונה לסורוקה תוך 15 דקות.
הגעתי לבית החולים. האחות בדקה אותי ופשוט אמרה לי: "חמודה, את עם פתיחה של חמש, את בלידה". נלחצתי והתחלתי לצרוח שאני לא מוכנה ללדת, שיש לי עוד זמן ושאני רוצה ללכת הביתה. האחות פקעה לי את המים ובשעה 00:20 כבר הייתי בחדר לידה. הכאבים היו חזקים אבל לא רציתי אפידורל.
אחרי חצי שעה בפתיחה של שש כבר דרשתי (!!!!!) אפידורל, ועד שהגיע המרדים נכנסתי עם אמא שלי למקלחת לשים קצת מים חמים על הגב. כשיצאתי מהמקלחת הגיע המרדים, אבל תוך כדי שהוא הסביר לי מה עומד לקרות המיילדת בדקה אותי והודיעה בקול צוהל שאני כבר בפתיחה של שמונה וחצי ושזה כבר מאוחר מדי להרדמה.
תוך שעה וחצי, בשעה 04:05, הגיחה לעולם בתי הבכורה.