היה לי הריון קל עם אורי. למרות שהוא נמשך 42 שבועות, אני לא זוכרת בעיות מיוחדות, או קושי כלשהו. כשהייתי בחודש שלישי אחותי חלתה בסרטן, וכנראה שבגלל שלא הייתי פנוייה לחרדות ודאגות של ההריון. זה עבר לידי, הכל התגמד לעומת הדאגה לאחותי.
כמובן שעשיתי את כל הבדיקות, אבל אני לא זוכרת מהן כלום. ולמרות שההריון נמשך ונמשך, לא סבלתי משום דבר. לא היו לי צרצורים וכאבים, וכשירדו לי המים שמחתי ללכת לבית החולים. מהלידה הראשונה נשארה לי חוויה נעימה, ולא חששתי מכלום.
"האפידורל לא משפיע עליי", צרחתי
הלידה התחילה בירידת מים, וקצת אחרי שהגעתי לבית החולים התחילו לי צירים. מכאן הכל התחיל להשתבש. נתקעתי עם צוות נוראי. המרדים לא הסכים שבעלי יהיה בחדר, והתנהג אליי כמו למספר ולא כבן אדם. הוא היה מאוד אגרסיבי, זה היה פשוט סיוט. אמרתי לו שאני מפחדת מזריקות, והתחננתי שבעלי יישאר. אמרתי שבלידה הקודמת בעלי היה, אבל המרדים סירב.
האחות נתנה לי יד, ואני התפללתי בלב, חזרתי שוב ושוב על הבקשה "אלוהים, תשמור עליי". אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל ראיתי כוכבים. הרגשתי את המחט נכנסת ממש לתוך הגב שלי, ורק חיכיתי שהכל ייגמר כבר. אחרי זמן שנראה לי כמו נצח, המרדים סיים סוף סוף.
מהלידה הראשונה זכרתי שאחרי 2-3 צירים אני כבר לא אמורה להרגיש כלום, ושמחתי שעוד רגע זה יהיה מאחוריי, שהכאב והחוויה הנוראה עם המרדים היו שווים את זה. אבל עדיין, המשכתי להרגיש כל ציר.
אמרתי לצוות, ואף אחד לא התייחס. אמרו לי ללחוץ על הכפתור של האפידורל, ופשוט 'ישבתי' עליו, אבל זה לא עבד. התחננתי שהמרדים יחזור לבדוק אותי, אבל הוא לא הגיע. התחלפה משמרת, ועדיין, אף אחד לא לקח אותי ברצינות, פשוט לא ראו אותי ממטר. צרחתי את נשמתי, אני לא אחת שמתמודדת עם כאב. אפילו כדי לסדר גבות אני צריכה אקמול, כך שלידה טבעית ממש לא הייתה בתכנון שלי.
הרופא תפר אותי ללא הרדמה
כשהגעתי לפתיחה מלאה והתחלתי ללחוץ, זו הייתה נקודת שבירה. הרגשתי איך הוא עובר את התעלה, איך העצמות מתרחבות. צרחתי לשמיים, התחננתי שיוציאו אותו. רציתי למות, לא להרגיש כלום. הרגשתי שאני במבחן, שמנסים לראות עד כמה אני יכולה לסבול, ולא ראיתי את הסוף.
לא לחצתי נכון, לא הקשבתי למה שאמרו לי. מרוב צרחות והיסטריה פשוט לא שלטתי בעצמי, וזה רק היה יותר ויותר נורא. בסוף זה נגמר. אורי יצא ממני, אבל אז התחיל סיוט חדש לגמרי. נקרעתי קצת בלידה, וכשבאו לתפור אותי הרופא לא האמין לי שאני בלי אפידורל.
התחננתי לאלחוש, והוא פשוט לא האמין לי. בכל פעם שהמחט דקרה אותי אמרתי לו: "הנה, עכשיו דקרת! אתה רואה, אני מרגישה!", הרגשתי את החוט עובר, ובאיזשהו שלב פשוט ויתרתי. עצמתי עיניים, בלעתי את הכאב ושוב, רק חיכיתי שייגמר. היום אני יכולה להגיד שחוויתי סוג של אונס. ההרגשה שאין לך שום שליטה על הגוף, שמכאיבים לך ומשפילים בצורה כזו, היא החוויה הכי איומה שעברתי בחיים שלי.
בכל הלידה לא היה אפילו מישהו אחד שיהיה נקודת אור בשבילי. אפילו לא בנאדם אחד שיכולתי לסמוך עליו, להיתלות בו. פשוט כולם היו נגדי, זלזלו בי והשפילו אותי.
אחרי הלידה הייתי בטראומה
בימים שאחרי הלידה, באשפוז בבית החולים, לא הייתי מאופסת. רק כשחזרתי הביתה, אחרי יומיים, קיבלתי את השוק, גם פיזי וגם גופני. בקושי תפקדתי, אבל הייתי לבד בבית עם התינוק, בלי עזרה, ועם ילד בן שנה ועשרה חודשים שגם צריך את אמא.
אורי, מצדו, היה תינוק מקסים, כאילו פיצה אותי על הלידה האיומה הזו. בגיל חודש כבר ישן לילה שלם, רגוע, שקט, ממש "מגדל את עצמו". עם הזמן עשיתי לעצמי המון פסיכולוגיה, החזקתי את עצמי והכרחתי את עצמי לתפקד.
הייתי מחכה שבעלי יחזור הביתה, ואז הייתי נכנסת לבכות במקלחת. הייתי חדורת מוטיבציה, אחרי שלושה חודשים הלכתי למכון כושר, הורדתי 25 קילו. אחרי תשעה חודשים חזרתי לעבודה, נראיתי טוב והייתי מרוצה, אבל בפנים הייתי גמורה.
בעלי תמך בי, בכל פעם שאמרתי שאני רוצה לבכות הוא היה יושב לידי, מחבק אותי ואומר לי לשפוך. סיפרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. כל מי ששאל בנימוס איך הייתה הלידה קיבל את כל הסיפור, כולל תיאורים גרפיים, דמעות ובכי היסטרי. פשוט לא הצלחתי להשאיר את הסיפור הזה מאחוריי.
ארבע שנים הייתי נכנסת למקלחת כל יום ובוכה. בכל פעם שהעיניים נעצמו, בכל פעם שהייתי לבד, חוזר אליי הכאב הנוראי, חוסר האכפתיות, הזלזלול וההתעלמות שזכיתי להם. בגלל מה שעברתי שם, החלטתי שלא יהיו לי עוד ילדים. לא רציתי לשמוע בכלל, לא הייתי מסוגלת לחשוב על לעבור עוד לידה.
בהריון הבא השתתפתי בתכנית חווית לידה מתקנת
בעלי מאוד רצה שנעשה עוד ילד אחד, ולאט לאט שכנע אותי. הבנתי שאני לא לבד בעסק הזה, שיש לי בן זוג ושההחלטה משותפת. זה שהרחם אצלי לא אומר שאני מחליטה לבד, והחלטתי שאני פשוט משאירה את הכל מאחוריי, ומקווה לטוב. זו החלטה שלי, לא להיות תקועה בעבר, להעדיף את טובת בעלי ולא את הזיכרונות הרעים. אני אוהבת אותו, ומגיע לו לקבל מה שהוא רוצה. החלטנו לנסות, ואחרי שלושה חודשים נכנסתי שוב להריון.
למזלי, קיבלתי חוויה מתקנת. כשהייתי בהריון עם הבן השלישי שלי, שמעתי שיש בבית החולים שבו ילדתי תכנית של חוויה מתקנת, ליולדות שעברו חוויה קשה. נפגשתי עם מיילדת מקסימה, שפתחה את התיק שלי, הקשיבה לסיפורים האיומים מהלידה הקודמת והחליטה לעזור לי. היא הייתה נהדרת, וממש פירקה את הפחדים שלי אחד אחד.
לקראת הלידה היא ציינה בתיק הרפואי שלי שאף אחד מאנשי הצוות שטיפלו בי בלידה הקודמת לא רשאי להתקרב אליי, ושאם צריך שיזעיקו אותה מהבית כדי ליילד אותי. בתיק היה מפורט הסיפור הנוראי מהלידה הקודמת, וכנראה שמי שטיפל בי בלידה השלישית קרא הכל, כי ממש הרגשתי שקיבלתי צוות של מלאכים. אני עדיין זוכרת את הלידה השנייה שלי, ועדיין מתמלאת דמעות כשאני מדברת עליה, אבל שלושת הבנים שלי ובעלי מחזקים אותי, ונותנים לי המון כוח.