חיכיתי להריון הזה לא מעט זמן, ובגלל שעברתי טיפולים - ידעתי שיש סיכוי שיהיו לנו תאומים. בבדיקות הדם הראשונות שעשיתי הבטאות היו גבוהות, מה שהיה עוד רמז, אבל באולטרסאונד שבו בישרו לי שבאמת יש שתיים פשוט בכיתי מהתרגשות ומשמחה.
לפתע ירדו לי המים
האושר על זה שאחרי כל כך הרבה זמן שחיכינו יש לנו לא אחד, אלא שניים בדרך, גבר על כל החששות. בעלי לא יכול היה להגיע לבדיקה הזו, ויצא שחברה שלי, שהייתה שם במקרה בבדיקה משל עצמה, שמעה לפניו. זה היה שוק (חיובי) שלקח לי זמן לעכל, ומשום מה הייתי בטוחה שלפחות אחד מהשניים הוא בן – אבל גם כאן הייתה לי הפתעה, ובהמשך גילינו שיש לנו שתי בנות.
עד שבוע 25, ההריון היה מושלם ותקין לחלוטין. לא הקאתי, אפילו לא היו לי בחילות, והרגשתי מעולה. בשבוע 25 התחילו לי צירים מוקדמים, והתבקשתי חד משמעית להוריד הילוך. הפסקתי לעבוד ונחתי המון, אבל לפני שבועיים שוב התחילו צירים, הצטברו בצקות ולא הרגשתי תנועות כמו שצריך.
בגלל שהתאומה הראשונה הייתה במצג עכוז, כבר קבעו לי תאריך לניתוח קיסרי: 10.1, בעוד קצת פחות מחודש. דווקא שלשום, הכל היה בסדר, והיה יום מאוד רגוע ומוצלח מבחינה בריאותית. הלכנו למסעדה, וכשסיימנו לאכול, ממש בדרך החוצה – ירדו לי המים. לא היה מקום לספק, זה לא היה טפטוף, אלא וויש גדול של מים, כמו בכל הסרטים.
התיישבתי על כיסא בחוץ, ניסיתי לשלב רגליים ולעצור את השטף, אבל כלום לא עזר. הלידה שלי התחילה. בבית החולים נתנו לי זריקה להבשלת הריאות, וקיוו שנצליח למשוך לפחות 48 שעות, כדי שהזריקה תעבוד כמו שצריך. הייתה לי הרגשה שזה לא יקרה, שאני אלד הרבה קודם – ואחרי דרמה ענקית התברר שצדקתי.
הבהילו אותי לחדר ניתוח
את הלידה סיימתי בחדר ניתוח, בקיסרי חירום דחוף ביותר, בהרדמה כללית. למרות שהמוניטור היה מצויין, ולא הרגשתי צירים בכלל, היו לי כאבים מאוד חזקים. למרות שאמרו לי שאין סיבה שיכאב לי, כי לא רואים צירים במוניטור, התעקשתי שיבדקו אותי – והרופאה שהכניסה יד לעשות בדיקה פנימית גילתה משהו שסיכן את החיים של הבנות: חבל הטבור שלי צנח למטה, והתחיל לצאת. בכל שנייה, הלחץ עליו היה עלול לגרום לבנות לא לקבל חמצן, והכל עלול היה להסתיים בטרגדיה. הרופאה שעלתה על זה בעצם הצילה את החיים שלהן.
כמו שעושים במצבים כאלה, הרופאה לא הוציאה את היד, וככה, עם יד בפנים שמחזיקה את חבל הטבור כדי שלא יופעל עליו שום לחץ, היא ישבה על המיטה שלי וגלגלו אותנו לחדר ניתוח בשיא המהירות. לא היה זמן לאפידורל, ומיד קיבלתי הרדמה כללית. בגלל הדחיפות בעלי לא נכנס לחדר הניתוח, והייתי שם לבד. למעשה, הוא בכלל לא הספיק להגיע לבית החולים – לפני שהתחיל הבלגן אמרתי לו שילך לישון קצת, ולמרות שאמא שלי הזעיקה אותו איך שהבנו שקורה משהו, הכל קרה מהר כל כך שהוא עדיין היה בדרך.
כשהתעוררתי, בלי לחשוב, מיד שאלתי איפה הבנות, אם הן בסדר. הרגיעו אותי ואמרו לי שכן, אבל למרות שידעתי שאי אפשר להביא אותן לחדר ההתאוששות, ביקשתי שיתקשרו לפחות לפגייה ויוודאו שוב שהן בסדר.
"אמא פה"
מכיוון שידעתי מראש שאלד בניתוח קיסרי, הדבר שהכי הדאיג אותי היה המרחק מהבנות, וזה אכן חשש שהתממש. היה לי מאוד קשה לראות את היולדות האחרות עם התינוקות שלהן, בזמן שהבנות שלי רחוקות. לשמחתי, בזמן שהתאוששתי בעלי כבר הספיק להיות עם הבנות, צילם אותן והראה לי שהכל בסדר, ורק אז יכולתי להירגע. הן אמנם בפגייה, כי בכל זאת הן הקדימו בחודש ונולדו בשבוע 35+5, אבל הן לא מונשמות, וגם נולדו במשקלים טובים: גפן נולדה במשקל 2.080, וגאיה 2.200.
הפעם הראשונה שבה ראיתי את הבנות הייתה מאוד מרגשת. לקחו אותי בכיסא גלגלים לפגייה, ולא הפסקתי לבכות מהתרגשות. בכיתי כל כך חזק, עד שהצוות בפגייה חיכה שאירגע קצת לפני שנתנו לי להחזיק אותן. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם תינוקות בכלל.
בשנתיים האחרונות כל הזמן דחפו לי תינוקות ליד, ואמרו לי לנסות איך זה, אבל אני לא רציתי, ואמרתי שאני אחזיק כבר את התינוקות שלי – והנה, זה סוף, סוף קרה. אמרתי להן שאמא שלהן פה, ושאלתי אם הן זוכרות את הקול שלי מהזמן שהן היו בבטן. זה היה כל כך כיף לראות את הפנים שלהן, כל כך שונה מאיך שהן נראו באולטרסאונד. הן מדהימות ויפות, וכל הסיפור הזה: הניתוח, התאריך המיוחד וכמובן שתי הבנות שלי הוא פשוט נס חנוכה נהדר.