מה שכן, הצירים היו מאוד קצרים ומרווחים אבל עוצמתיים. החלטתי לחכות ולא להעיר את בעלי. בשלב מסוים הוא התעורר בעצמו, אבל התלבטתי אם להתקשר להוריי ולהעיר אותם באמצע הלילה, שישמרו על הבן הגדול. בחרתי להמתין, עד שבשלוש לפנות בוקר, הופיע דימום קל וזה היה ברור. התקשרתי להוריי והתחלתי להתארגן לנסיעה.
כשהגענו לבית החולים, השעה הייתה 04:30, הפתיחה הייתה 3 אבל הצוואר היה מאוד אחורי, כך לפי האבחנה. הייתם מצפים שבלידה שנייה, כבר אדע למה לצפות – אבל מכיוון שבראשונה הייתי תחת השפעה מסיבית של אפידורל – הפעם פחדתי. מה שכן זכרתי וידעתי הוא שמים מקלים עליי את הכאבים, לכן ביליתי את רוב הזמן באמבטיה שבחדר לידה.
בשמונה וחצי בבוקר, נאמר לי שיש פתיחה של 4 אבל הצוואר עדיין אחורי. מכיוון שהלידה התקדמה לאט, המליצו לי על פיטוצין. התלבטתי ולבסוף החלטתי לחכות עם הזירוז. חשבתי שאולי באמבטיה אני לא זזה מספיק, ולכן התחלתי להתנועע בחדר כמה שהצלחתי.
לפתע הרגשתי כאב אדיר, וחשבתי שאם זה מה שאני מרגישה בפתיחה כזאת - מה עוד מצפה לי? במקביל הרגשתי גם לחץ אדיר, והצטערתי שלא עשיתי חוקן כשהגעתי. מיהרתי לבקש אפידורל, ושאלתי אם אפשר גם חוקן. המיילדת אמרה שזה אפשרי אבל בדיקת החוקן תעכב את הגעת המרדים. החלטתי לנסות ללכת לשירותים ולהתרוקן, בזמן שהיא קראה למרדים. עשו לי עירוי והלכתי עם המוט לשירותים.
לצערי כמה צירים חזקים ולחיצות בשירותים לא עזרו לי להתרוקן. כשקמתי מהאסלה, הבנתי שהכאבים שהרגשתי קודם לכן היו לא אחרים מאשר צירי לחץ ושאני לא צריכה להתרוקן - הגיע הזמן של התינוקת לצאת החוצה. ניסיתי לזנק בחזרה אל המיטה, ללא הצלחה. בעלי גרר בעבורי את מוט האינפוזיה ותמך בי. תוך שניות הוא קרא לעזרה, אבל אני אפילו לא הרגשתי שהוא נעלם לי.
פתאום משום מקום, חמש מיילדות נכנסו לחדר, וכולם ביחד עזרו לי לעלות בחזרה על המיטה. הן מיהרו להעלות את משענת המיטה, כך שאחזתי בה בתנוחת כריעה. בשלב הזה, פקעו גם המים. חשבו שאלו מים מקוניאלים, אך התברר לנו אחר כך שגם במקרים של צהבת ילודים, המים נראים עכורים.
"אני לא יכולה", עניתי בחזרה אבל למעשה לחצתי באופן טבעי, בזכות לתנוחת הכריעה.
שתי לחיצות כאלה, והראש כבר היה בחוץ. שתי לחיצות נוספות, והנסיכה שלי נולדה. ב-9:40, זכיתי לאחוז בבת שלי, כאשר 10 דקות קודם לכן, נאמר לי שאני רק בפתיחה של 5.5. הפעם הבנתי למה עדיף ללדת בלי אפידורל. מצאתי שהלחיצות באו באופן טבעי, הלידה הייתה מהירה יותר, ולשמחתי יכולתי לקום וללכת זמן קצר אחרי הלידה. הלידה הזו הייתה מכל בחינה אפשרית החוויה המתקנת ללידה הראשונה.
מעל הכל, זכיתי שוב בתחושה העילאית של להחזיק בידיי את התינוקת שלי. הסתכלתי עליה וידעתי שהשם שחשבנו עליו הכי מתאים לה. תכירו את כנרת, אחות של עמיעד.
>> בלידה הראשונה: סיפורה של ביישנית - שכחו אותי בחדר לידה
ומה עם סיפור הלידה שלכם? שלחו לנו את הסיפורים המרגשים שלכם