הלידה הראשונה שלי הייתה ממוצעת. שבוע 39 ויומיים. מה שאני זוכרת בעיקר זה את הלחיצות שארכו 3 שעות, בסיומן המיילדת הגיעה ואמרה שאו שאלד עכשו או שאני הולכת לוואקום. בשניה ששמעתי וואקום נתתי לחיצה אחת והוא יצא. הטראומה הגדולה שלי הייתה התפרים. חודש של סבל וכאבים.
בלידה השנייה קיוותי ללמוד ללחוץ. הרי בהריון הראשון התאמנתי על זה בלי סוף, אבל נכשלתי ברגע האמת. עכשיו הייתה לי הרגשה שאוכל לקצר את הלחיצות לזמן של שעה בלי איומים של וואקום. ההריון עצמו היה סיוט מתמשך. אין סוף של בדיקות וסקירות ומי שפיר ו-mri תוצאה ישירה של cmv ועובר שנדבק. רק חיכיתי כבר לראות אותו בחוץ ולדעת שאף אחד לא יוכל לדבר איתי כבר על האפשרות להפיל. הגעתי לשבוע 39 אבל היה חשוב לי לא ללדת בפורים. הגיע חג פורים, יום חמישי ואין שום צירים באופק. הלכנו למסיבת פורים ורקדנו ונהנינו בטירוף. בעלי שתה וחגג. חזרנו הביתה גמורים מעייפות. לפני שבעלי נרדם הוא ביקש - ׳אם את אוהבת אותי, רק אל תלדי היום. אני פשוט גמור מעייפות.״ גיחכתי לעצמי שאין מצב ואין אפילו צירים או כאבים. נרדמנו.
בשעה 3 וחצי בלילה התעוררתי עם כאבים כמו במחזור קל. זזתי מצד לצד וניסיתי לתפוס תנוחה טובה. בעלי התעורר, שאל אם הכל בסדר ואמרתי שקצת כואבת הבטן אבל לא מרגיש כמו ציר. הוא הציע שאלך לשירותים ונרדם. הלכתי לשירותים אבל כשחזרתי, שוב הכאב הקטן הגיע. הערתי את בעלי והוא שאל כל כמה זמן זה כואב, כי צריך לראות שזה לפחות 5 דקות בין כאב לכאב. עניתי שכל 2 דקות. הוא אמר שמוזר, כי אני לא נראית סובלת לפני לידה. באמת לא כאב לי בכלל. אמרתי שאמנם לא כואב, אבל אם זה חוזר כל 2 דקות, אולי זה אומר משהו. הערנו את אחי הגדול שגר למעלה והוא ירד למטה לשמור על הגדול שלי בן השנה ו-9. סידרתי לו את הספה עם מצעים והוא הסתכל עלי ואמר: ״את בטוחה שאת עם צירים?״ עניתי שלא, אבל שווה לבדוק. בשעה 4 בבוקר נסענו לתל השומר, שם עברתי את כל המעקב בהריון.
נכנסו לחדר המתנה והיה ריק. דילגתי לי בכיף. שאלו למה באתי ועניתי שאולי יש לי צירים, לא בטוחה. המיילדת הכניסה יד והודיעה: ״פתיחה 5!!!״ ״מה?! אבל לא כואב לי בכלל!״ צהלתי לי בשמחה. ״יופי,״ הם אמרו. ״אז לא תצטרכי אפידורל. יאללה לחדר לידה.״ עשיתי חוקן לבקשתם. נכנסתי להתקלח ועדיין, כאבי מחזור קלים ביותר. קראתי למיילדת שתבדוק פתיחה. עדיין שקלתי אפידורל אבל ברגע שהיא הכניסה את היד צרחתי מכאב! אמרתי לה שאין מצב שאני יולדת בלי אפידורל במיוחד שבלידה הקודמת לחצתי 3 שעות. היא הודיעה שאני בפתיחה 7 והמרדים הגיע תוך כמה דקות.
קיבלתי את האפידורל. חמותי הספיקה להגיע מירושלים בינתים. השעה היתה רבע ל-6. אמא שלי אמרה שתתארגן ותגיע אלי ברבע ל-7. ישבנו ודיברנו ופתאום שמענו ׳פק׳. רעש של פתיחת שמפניה. הסתכלנו אחת על השנייה ואז אמרתי: ״נראה לי שירדו לי המים״. המיילדת הגיעה והודיעה שאכן פקעו המים. כולי הייתי רטובה. היא הודיעה שהשעה 6 וחצי ושבשעה 7 היא מסיימת משמרת אז שאתאפק קצת. חייכתי, אבל הודעתי לה שאני צריכה לשירותים. היא הרימה את הסדין ואמרה לי: ״זה לא שירותים, זה הראש. חכי רגע לפחות תני לשים כפפות.״ תוך שניות, מבלי שהיא הספיקה להוריד את המיטה, היא ביקשה שאלחץ. לחצתי פעמיים ואז היא אמרה: ״מזל טוב!״ ״מה??? הוא בחוץ?! לא הספקתי לעכל! ב-6:31 ילדתי. אז אמא שלי לא הספיקה להגיע, וככה הריון שרק חיכיתי שייגמר ואוכל לראות את השובב שלי, נגמר בצורה הכי טובה שיש! אריאל שלי עשה לי לידה מושלמת.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il