למרות שהאינסטוש שלנו מנסה בכל הכח לספר סיפור אחר, אמהות היא רוב הזמן דבר לא פוטוגני בעליל. העיניים הטרוטות, המחסור במקלחות, העצבים הרופפים והגוף הדואב לא זוכים לזמן מסך שתואם את הדומיננטיות שלהם בחיי האם הטרייה, וחבל. פרוייקט צילום כנה עד כאב מוכיח שיש יופי באמת הזאת. בהקרבה, בעור החבול, בעייפות עד כדי עילפון אפשר למצוא אהבת אמת, כזאת שתמונות זוהרות לעולם לא יביעו.
אנה אוגייר בלומר, צלמת ניו יורקית ואמא לילדה קטנה, תיעדה, בעזרתו של בעלה, את השנתיים הראשונות שלה לצד הבת ויולט, ובעיקר את הרגעים שבהם נהוג לכבות את המצלמות. בתמונות, שמופיעות עכשיו בתערוכה, אפשר למצוא הרבה חוויות הנקה אמיתיות, מהחיים, כולל גודש, הנקה בתנוחות לא שגרתיות ובמקומות לא שגרתיים (כמו האסלה למשל), פצעים, לילות לבנים, סבתא שנמצא ליד, דואגת ועוזרת לבתה, התמודדות עם גזים, חימום בקבוקים שאובים, ותשישות גדולה. כל אמא יודעת שאיכשהו, בין כל הקשיים הללו, ותחת מעטה של עייפות יתר, נולד קשר אמיתי, שאין שני לו. ״סדרת התמונות עוסקת באתגרים והאושר שמתקיימים כאשר נמצאים במצב בו מחוברים עד כדי כך לאדם אחר מבחינה פיזית ורגשית״' מסבירה הצלמת.
אוגייר בלומר אומרת בפה מלא שבשנתיים הראשונות לחייה של ויולט, התקופה המתועדת בעבודה, היו השתיים לגמרי במצב הישרדותי. ״לא יכולתי להשאיר את עצמי מחוץ לפריים למרות שלא נח לי כל כך מול המצלמה״, היא מודה. ״אבל זה הסיפור שהרגשתי צורך לספר״. בשתיים מהתמונות, ישנה האם על הספה, כשבפעם אחת ויולט הקטנה נמצאת בחיקה, ובשניה אמה אוחזת בה ונותנת לבתה לישון. ״לפעמים היה ממש קשה לי לאגור את הכוחות על מנת להציב מצלמה בזמן שאני מטפלת בבתי״, היא נזכרת. ״ויולט סבלה מרפלוקס ולא ישנה יותר משעתיים רצוף במשך שנתיים, כך שהנסיון להתמקד בעבודת הצילום נראה לי כמעט בלתי אפשרי. זה היה חשוב שהתעקשתי ונתתי למה שאני חווה ולעבודה שאני עושה משמעות".
״בימים הראשונים אחרי הלידה כל דקה היא נצח וזה נדמה שככה ייראו מעכשיו כל החיים, לתמיד, אבל אז פתאום יש שינוי, וזו תחושה מופלאה״, אומרת הצלמת את מה שנשים רבות כל כך צריכות לשמוע אחרי לידה ראשונה. ״עם כל הקושי, ההנקה עבורי היא אחד מהשיאים בחיי. שום חלק מהחיים שלי לא נשאר כפי שהיה לפני שהפכתי לאמא. הכל השתנה. זה מדהים וקשה. אני לא בטוחה שאני אותו אדם בכלל. הפרספקטיבה שלי השתנתה בהמון תחומים. סדרי העדיפויות גם. בעתיד אני מתכוננת לבחון את הקשר ביני לבין אמי, אחותי ובתי, ואת השוני שיוצרת האמהות שלי בקשרים האלה. אנשים מאוד מתחברים לתמונות, ואני מתרגשת לקבל תגובות מהורים ומאנשים ללא ילדים שמופתעים מהסיפור שאני מספרת. יש גם תגובות אחרות, לרוב מגברים, שמרגישים בחוסר נוחות מול הדימויים, אבל זו הסיבה שאני מוציאה את זה החוצה, כדי לנרמל את הדיון בנושאים האלה".