הביטוי ״קשר שתיקה״ עולה לא פעם בהקשר של תיאור החודשים הראשונים לאחר הלידה. הספר החדש "ההכנה הכֵּנָה ללידה, מונולוגים אישיים והדרכה מקצועית ללידה ולחודשים שאחריה" מאגד מידע ממיטב המומחיות על תקופה מאתגרת זו ומונולוגים אמיצים בכנותם של נשים על הלידה הראשונה שלהן והחודשים שאחריה. קטע מתוך המונולוג של יעל פוניזובסקי ברגלסון, 36, אימא לעמנואל, בת שנתיים וחצי. מרצה וחוקרת הגירה.
״עמנואל היתה איתנו באפס הפרדה. היא היתה איתנו כל הזמן. יניב, בעלי, גם ישן איתנו במיטה. הרגשתי שהלידה שלי היתה מושלמת, אבל כל מה שבא אחריה היה רחוק מזה. במחלקה כל הזמן רצו לקחת מעמנואל דם, אני לא הסכמתי לחסן אותה בשום דבר, נלחמו בי, ולא שיחררו אותנו מהמחלקה כי חיכו לתוצאות חוזרות של נתרן שיצא נמוך מדי. מי בכלל בודק נתרן לניו בורן? מסתבר שבדקו את זה “על הדרך“ עם תפקודי הכבד בגלל ההסתיידויות שמצאו בהיריון. ברור שבסוף הכול נמצא תקין ושוחררנו. אבל התערבות גררה התערבות וסתם נקלענו ליומיים של סבל. לפחות עמנואל ישנה כמעט כל הזמן וינקה טוב. גם כשעברנו למלונית, לא הבנתי אנשים שמשאירים את התינוק בתינוקייה והולכים לאכול בסבבה. הייתי מאוד שיפוטית כלפיהם. גם לא היה שם מה לאכול כי זה היה לפני פסח ומה שכן הציעו לא היה טעים. בעיקר רצינו לעוף משם. לפחות יניב הבריח לי סושי.
בשעה טובה חזרנו הביתה. פתאום הכתה בי ההבנה שאין מה לאכול ושאני רעבה. כל הזמן רעבה. פתאום מתחילה להיערם כביסה. תחזוקה רגילה של בית, ואני לא שם כדי לעשות אותה. בהתחלה, כשהיא ישנה הרבה, זה עוד היה איכשהו אפשרי, אבל עם הזמן המצב הידרדר. מעבר לזה שהיא ישנה הרבה פחות, היא התחילה לצרוח, והרבה. צרחות אימים שהלב מתכווץ שלא יכולתי לקשור לשום מצב ואני לא מבינה מה יש לה. אי אפשר היה להניח אותה בשום מקום. גם אם הנחתי בעדינות שיא, תוך עשר דקות היא היתה מתעוררת. ודווקא על החלק הזה, של אחרי הלידה, לא עשיתי דוקטורט.
בנוסף לכל הדרמה ההורמונלית וזה שהיא ישנה רק עליי וינקה בלי סוף, היא היתה פולטת המון ועושה קקי כל שעה וחצי שעתיים. מצאתי את עצמי בלופ אינסופי של להחליף, להניק, להרדים עליי ואז שוב. מחזור השינה שלה נע בין עשרים דקות לחצי שעה. רק מאוחר יותר הצלחנו להאריך אותו לארבעים דקות. עד גיל שנה היא לא ישנה מעבר לארבעים דקות ברצף. מצאתי את עצמי חסרת אונים לחלוטין. לא זיהיתי את עצמי. פתאום אני צריכה להסתגל לכל דבר מחדש, והכול מפחיד אותי.
עם אימא שלי, מהר מאוד, נכנסתי לסכסוך נוראי. לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלה. כל פעם שהגיעה וניסתה לעזור, נוצר אצלי אנטגוניזם מטורף כי היא כל הזמן הסבירה לי איך נכון לפעול וסיפרה מה היא עשתה כשנולדנו ושזה היה מצוין, ובעיקר איך אנחנו לא היינו כמו עמנואל, ״אתן לא הייתן כאלה! אתן ישנתן במיטות שלכן בחדרים שלכן ואתן אכלתן מבקבוק כל שלוש שעות!״
חודשיים עומדת לי משאבת חלב ענקית על השולחן בפינת האוכל ואני פוחדת ממנה, פוחדת שהדבר הזה בכלל יתקרב אליי. עד שלא באה אליי הבסטי עם תינוק משלה ואמרה, ״אין לך מה לפחד! שוטפים את החלקים האלה ככה, מחברים ככה, הנה, את רואה? זה עובד! החלב יוצא? יופי!״ אחרת, סיכוי קלוש שהייתי מגיעה לזה בעצמי.
באו עוד חברות והציעו לי מגוון מנשאי בד. המנשא המעולה שהבאתי איתי מברלין לא התאים. מי ידע שעמנואל תיוולד כזאת פיצית? כל חברה דגלה במנשא אחר, כל אחת עם הטיפים שלה. שמו עליי פעם אחת ואין לי מושג איך משחזרים את זה. התחלתי לצפות בסרטוני הדרכה ביוטיוב. לקח לי זמן למצוא את המנשא שנוח לי ושאני מצליחה להסתדר איתו ולהבין איך אני מכניסה אותה לשם. בחוויה שלי זה לקח המון המון זמן. ורק כשלמדתי לשים את המנשא ואותה בתוכו כמו שצריך, היא פשוט ישנה עליי ואני הייתי פנויה קצת יותר לתפקד איכשהו בבית.
לקח לי המון זמן למצוא את הדרך שלי באימהות כי הייתי מאוד מבולבלת. לא היתה לי תוכנית ברורה כמו שהיתה לי בלידה וגם לקח לי זמן למצוא מה נכון. חברה שילדה פחות או יותר באותו זמן כמוני הכירה לי את שפת התינוקות. נכנסתי לזה וניסיתי ללמוד לזהות איזה בכי הוא מה, ולא הצלחתי. ניסיתי לנהל מעקב כדי להבין את הלו״ז שלה, בלי להבין שהיא בלי לו״ז, שהיא בעצמה נמצאת גם בכאוס. היא יצאה מהרחם אחרי תשעה חודשים ואין לה לו״ז. כל הזמן הייתי רושמת, רשימות אינסופיות מתוך ניסיון למצוא איזשהו רציונל, להבין למה היא בוכה עכשיו. מה שיצא מכל הסטטיסטיקה הוא כלום. סיגמא שווה כאוס.
יום אחד, כשעמנואל היתה בת שבועיים, נשברתי. בכיתי בלי הפסקה. הרגשתי שאני חייבת עזרה. התקשרתי לסיון, יועצת ההנקה שעשיתי אצלה את ההכנה, כי הרגשתי גם שאולי היא לא יונקת טוב, יותר מדי זמן על הציצי. סיון הגיעה די מהר, ואני מתלוננת לה שאני בכאוס מוחלט ואני לא מצליחה כלום ולא מבינה מה קורה איתה ומה קורה בכלל. והיא אמרה, ״תקשיבי, הכול בדיוק כמו שהוא צריך להיות. מה שאת עוברת הוא בסדר גמור. זה מה שזה עכשיו וככה זה נראה. את אימא מדהימה!״ והיא חזרה ואמרה שאני אימא מדהימה, וברגע הזה התחלתי לבכות, ואני מתייפחת וחושבת לעצמי, מה הבאתי אותה בשביל שהיא תגיד לי שאני אימא מדהימה? כן! כנראה לא באופן מודע, אבל הייתי צריכה לשמוע שמה שקורה עכשיו הוא בסדר. שאני בסדר. שאני מדהימה. אחרי הרבה זמן שאני מרגישה הכי לא בסדר, הכי בשוק ובחוסר שליטה, כנראה לא ממש בקו השפיות ועוד עם כל ההורמונים האלה... אז כן, מאוד הייתי צריכה לשמוע את זה. וגם את זה שהיא יונקת מדהים. מעבר לזה סיון לא ממש עשתה משהו.
התקשרתי ליניב ואמרתי לו, ״תשמע, היא היתה פה ואמרה לי שהכול בסדר ושאני אימא מדהימה!״ והוא ענה, ״מה? על זה שילמת חמש מאות שקל?״ ״כן יניב, לא ייאמן כמה הייתי צריכה לשמוע את זה.״ גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה אני דומעת. ומאותו רגע שהבנתי שהכאוס הוא השגרה, היה לי טיפה יותר קל. אחרי שכל הזמן חיפשתי את הנוסחה, רק עם סיון הבנתי שאין בכלל נוסחה. כי אצל אימא שלי, לפי מה שהיא מספרת, היתה שיגרה. לחברה שלי יש את שפת התינוקות, ולי אין כלום. לי יש תינוק צורח.
בנוסף, סיון אמרה לי עוד משהו חשוב. היא אמרה, ״שחררי. שחררי את כל התפקוד בבית. את לא צריכה לעשות כלים, את לא צריכה לעשות כביסה, הבית לא צריך להיות נקי, תביאי עזרה.״ דברים שהם אל“ף-בי“ת. אף אחד לא אמר לי את זה קודם. ״תביאי עזרה. שיביאו לך אוכל בקופסאות. שלא יגידו לך שום דבר על איך שאת מניקה, או על כמה היא ישנה. אנשים רוצים לעזור? אין בעיה, שינקו קצת, ירחצו כלים, יכינו לך אוכל וישמרו עליה לרגע כדי שתוכלי להתקלח. את לא רוצה לשמוע עצות מאף אחד. את לא מקשיבה לאף אחד. את יודעת מה את עושה. את אימא טובה!״
