הייתי אחרי הריון קשה ומתיש. נכנסתי להריון כמעט מיד לאחר לידת בני הבכור, שהיה תינוק חמוד מאוד, שמנמן (כבד) וקצת עצלן. הייתי אמורה ללדת מיד לאחר חג הפסח. ארזתי הכל והלכתי לביתה של אמי, למקרה שאלד בחג.
עוד בתשעה חודשים:
- סרטון מתוק: הכלב מנסה לפצות את התינוק
- "הבטן הזו גורמת לי להיראות שמנה?" טישירטס מדליקות להיריון
- מה עושים עם התינוקות הישנים בזמן האזעקה?
7:00, בוקר החג, אני מתעוררת לפתע - יש לי ירידת מים.
אני רצה מיד לחדרה של אמי וצועקת: "אמא! אמא! יש לי ירידת מים!".
אמי: "את בטוחה?"
אני: "אין ספק!"
בעודי עונה לה אני מרגישה לפתע ציר חזק מאד וארוך - ציר לידה!
הערתי את כל הבית. בעלי, שכבר הבין שחייבים לזוז, האיץ בי להתלבש ולקחת את מה שצריך ומהר. מהר! התארגנתי עם עצמי איך שיכלתי והצירים ממשיכים כל 3 דקות. חייבים ללכת!
עלינו לאוטו אני, אמי ובעלי נוהג, נוהג מהר! אמי אומרת לו "תאט, זה מסוכן!" ואני בוכה "תיסע, תיסע כבר! אני רוצה להספיק לקחת אפידורל! כואבבבב!".
אני כולי אחוזה בכאב, נאחזת בכיסא בטיחות של הבן הבכור ונושמת, נושמת. ברקע אני שומעת את אמי "זה ציר כל דקה. תנשמי!".
פינו בשבילי את חדר הקבלה
הגענו לכניסה של בית החולים. אמי יצאה בריצה מהאוטו ונעלמה לדקה. יצאתי אחריה, כולי כאובה. לאן היא הולכת? תוך שניה היא חזרה עם כיסא גלגלים, הושיבה אותי והחלה לרוץ. בעלי הלך למצוא חניה.
הגענו לחדר הקבלה של חדרי הלידה בשערי צדק בירושלים, שם קיבלה אותנו מילדת רגועה וחייכנית. אמי הסבירה לה את המצב, והיא שאלה אם אני יכולה לקום. עניתי שכן והלכתי אחריה, כשפתאום שוב אחז אותי ציר. נאחזתי באחת המיטות ונשמתי. המיילדת עזרה לי, וכשהציר עבר היא הציעה שאעלה למיטה ונעשה מוניטור.
והנה שוב יש לי ציר, ובשלב הזה המיילדת קצת נלחצה. היא מלמלה משהו כמו "זה היה צמוד. בואי נבדוק אותך", וכשהיא בדקה היא החלה מיד לצעוק "יש פה פתיחה מלאה!".
באותה שניה קלטתי שאני עכשיו יולדת, ובלי אפידורל. נלחצתי. התחלתי לצעוק ולהשתולל, "תוציאו אותו! אמא! אני יולדת! אני מפחדת! ואיפה בעלי?" לא ככה תכננתי ללדת. תוך שניה היו מסביבי שבע מיילדות: אחת עושה לי עירוי, השנייה חולצת לי נעליים, השלישית עוזרת לי לנשום - והופ! לחיצה והתינוק בחוץ.
אני כמו מתעוררת מחלום בלהות לתוך חדר קבלה שפינו בגללי. זהו, ילדתי. תינוק בריא, שלם וחמוד. השעה 8:00. ואיפה בעלי? הלך למצוא חניה...