אם חשבתי שלגדל תאומים זה קשה - התבדיתי
לשמחתנו, כעבור כמה חודשים הגיעו הסימנים החיוביים. ועם גילוי הפס האדום על סטיק – הפכתי מאמא לתאומים לאמא בהריון לתאומים. ואם חשבתי שלגדל תאומים זה קשה – החיים הוכיחו לי שיש קשה מזה.
בהריון הראשון כולם מסביב התעסקו בשאלת המין, ויותר משמחו לשתף אותי בדבר היתרונות והחסרונות של כל קומבינציה אפשרית. אני לעומת זאת ממש לא רציתי לדעת. המחשבה שלא אדע מה יש לי בבטן עד ליום הלידה ריגשה אותי. אבל אחרי לחץ מסיבי מבעלי - נכנעתי והסכמתי . חייבת לומר שהגילוי היה די מגניב ומשמח: בן ובת - כמה מאוזן, ככה אידיאלי. למרות זאת, נשבעתי שאם אהיה שוב בהריון - אעמוד על דרישתי שלא לדעת.
אז הנה. רגע האמת הגיע מהר משחשבתי. השבועות עפו והגיע זמן לסקירה ראשונה. אני נכנסת לחדר הבדיקה, ולפני שאני מצליחה לראות מי עומד מולי, אני מצהירה: "אני לא מעוניינת לדעת את מין העובר, ובוקר טוב גם לך, דוקטור".
הרופאה עומדת מולי, מבטה ההמום הופך לחיוך, ומהר מאוד לצחוק נעים כזה ומרגיע. היא מסתכלת עלי ואומרת שהיא מלאת קנאה, ושזה ממש נחמד לדעתה. עם זאת, היא מזהירה אותי מראש שלעתים היא תתייחס אליו בלשון זכר, ולפעמם בלשון נקבה כך שלא אסיק מסקנות כל שהן. הסקירה הראשונה עברה בשלום: העובר בריא, הכול במקום, ולא פחות חשוב – הרופאה הצליחה לשמור את מין היילוד לעצמה.
וכך, הבטן גדלה מיום ליום, משבוע לשבוע, מבדיקה לבדיקה. כל רופא שביקרתי אותו כיבד את בקשתי ואני עדיין לא יודעת מה יש לי בבטן. הסביבה, לעומת זאת, לא ממש הצליחה להרפות מהעניין. בעלי למשל נשבע שהוא הצליח לראות "איבר" באחת הבדיקות; רופא הנשים שלי טרח לדבר עם העובר במין אחד בכל פעם רק כדי לבחון את התגובה שלי; וכל השאר פשוט טרחו לפתח דיון שלם סביב צורת הבטן, כיוון הצמיחה, ועוד יתר שטויות שאנשים משועממים המציאו בלי שום סיבה הגיונית.
"אני מתחילה לחשוב שזה בן"
והנה, בלי לשים לב, אני כבר בחודש תשיעי. הלידה קרובה מתמיד. ובין אם אני רוצה או לא, מחשבות על מין היילוד כבר מתגנבות לראשי הקודח. פתאום, כמה שניסיתי להתחמק מזה, אני מתחילה לחשוב שזה בן. משהו בתוכי כבר ממש התכוונן למחשבה הזו. כנראה שזה "בזכות" כל אותם רופאים שצחקקו בבדיקות כשהגיעו לאיזור המדובר, ההשערות של בעלי, ויתר הדעות שנזרקו בכל הזדמנות לכיוון בטני.
אבל אני בשלי. "כאילו" לא חושבת לא יודעת ולא מתעניינת. מוצאת את עצמי מכבסת פריטים בצבעים ניטראליים, כשמדי פעם מתגנב איזה משהו כחלחל, ועוד אחד ועוד. כל הוורודים נשארו להם מאחור, עוד ארוזים בשקיות. עמוד בפנים כבר השלמתי עם העובדה שיש לי עוד בן זכר.
שבוע 40 מגיע, כל 3 ימים הולכת לניטור, והימים עוברים, שבוע 41+3 קמה בבוקר ומרגישה שהיום הוא היום, אורזת תיק קטן עם בגדים אפורים ולבנים מתקשרת לבעלי ועושה דרכי למיון. ברבע לאחת, עשו לי מוניטור אחרון. 65 דקות מאוחר יותר, וזה בחוץ.
איזה כיף! כמה רציתי בת
לא בן כחלחל. זאת בת! הגוזל הקטן והיפה הזה. רכה עדינה חמודה ואהובה. רק בדיעבד הרשתי לעצמי לומר זאת בקול רם. איזו הקלה. זו בת , כמה רציתי בת , כל כך רציתי עוד בת. זו בת. איזו שמחה.
לצד כל השמחה שהייתה כרוכה בהחלטה שלא לגלות את מין היילוד, אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מדהימים שעברתי. זה לא הפריע לי להתחבר להריון, ובטח שלא הפריע לי להתחבר לעובר. בעולם שבו בדיקות האולטראסאונד התלת מימדיות השתלטו על כל חלקה טובה, הבחירה הזו הייתה מאוד חשובה עבורי. היא נתנה לי שלווה, וחיברה אותי לטבע, לאמת, למשהו בסיסי, כמו פעם, לאינטימיות שלצערי נעלמה בדרך.
*עומר מלי הנגבי היא מדריכת הנקה מוסמכת
>> נדיר: ילדה רביעייה מביצית אחת
>> "בזמן שעשו לי חוקן, בעלי בלע בורקס"