למיון יולדות הגענו אחרי שהיה לי דימום קל בבוקר של יום שבת. אני בשבוע 29, אז בטח הכל יהיה בסדר – או ככה לפחות קיוויתי. כאשר המתנו בקבלה עוד תיכננו איפה נאכל אחרי, גרגרנים שכמותנו. עושה מוניטור – הכל תקין. באולטרסאונד – הכל תקין. כשהגענו לבדיקה הידנית, הגיעה הסטירה הראשונה. "אבאל'ה, לך תביא את כל המסמכים מהאוטו. אשתך עם פתיחה 3, צריך לקחת אותה בהקדם לחדר הלידה". הלם. לא חושבת שאי פעם אשכח את ההבעה של שי כשהוא הסתכל עלי באותו הרגע. חדר לידה? עכשיו? יש לי עוד 10 שבועות וקצת לכל הפחות. עוד לא הספקתי לארגן את הכל, לתכנן איך אני רוצה שזה יהיה.
מגלגלים אותי לחדר לידה. חיברו אותי לאינספור עירויים; מגנזיום למוח של העובר, חומר להבשלת הריאות, אנטיביוטיקה במידה ויש זיהום, חומר שאמור לעצור את הצירים. אני בידיים טובות, אמרתי לעצמי. בטח יעבירו אותי למחלקת הריון בסיכון ואז אעביר שם את השבועות שנותרו לי. השעות עברו להן, וההתכווצויות שהרגשתי התגברו. חשבנו שמדובר בצירים, אבל במוניטור לא רואים כלום. כשהגענו לשעות הלילה, שיחררתי את שי ללכת לנוח בבית. "שיהיו לך אנרגיות למחר, בטח יעבירו אותי מחלקה". נפרדנו ללילה.
בקושי הצלחתי לישון. בין כאב גב להתכווצות, שמעתי את הצרחות של היולדות בחדרים לידי. פתאום הכל הרגיש לי נורא קרוב. נלחצתי קצת, אבל ניסיתי לשחרר מזה. יש לי עוד זמן הרי, ועד אז נקווה שהכל יעבור חלק כמה שאפשר.
הגיע הבוקר. כמה חיכיתי לבדיקה של רופא המחלקה. כל כך רציתי לעבור למקום אחר שירגיש לי פחות מיידי וסופי. דיברתי עם שי בבוקר והבטחתי לו שאעדכן אותו כשיעבירו אותי. הרופא הגיע לבדיקה. שוב בדיקה ידנית, סיוט. "פתיחה 7. תכינו מהר חדר ניתוח. אמא, אנחנו הולכים לבצע ניתוח קיסרי חירום כי התינוקת במצג עכוז". שוב סטירה לפרצוף, ככה בלי טיפת רחמים.
מנסה להתאפס על עצמי, ניסיתי לחייג לשי, להורים. אף אחד לא עונה. בסוף הצלחתי להשיג את שי ואת אחותי. "אין לי זמן להסביר. מכניסים אותי לחדר ניתוח לקיסרי בגלל שהיא עכוז. תעדכנו את ההורים". הורידו לי את העגילים, כל התכשיטים. חתמתי על טפסי הסכמה ביד רועדת. למזלי, אחת הרופאות שירתה איתי בצבא. לפחות פרצוף מוכר אחד, התנחמתי. קיוויתי עוד ששי יספיק ויוכל להיות איתי. בדיעבד, גילית שבקיסרי חירום אין דבר כזה.
דקירה בגב. כאב לי נורא, ופחדתי שמרוב שרעדתי לא ידקרו במקום הנכון. מזל שהחזיקו אותי חזק מספיק. הרימו וילון מולי, וקשרו את הידיים לצדדים. טוב שכך, חשבתי לעצמי. ממש רעדתי בצורה בלתי נשלטת. בינתיים שומעת את הדיבורים סביבי על מבנה הרחם ושכנראה מחיצה היא הסיבה ללידה המוקדמת. ניסיתי לעצום עיניים ולתת להכל לחלוף. לפתע, נכנסה רופאה צעירה לחדר וניגשה אלי. "יש לך בת מאוד חמודה. נאלצנו להנשים אותה אבל היא בסדר גמור ואנחנו מטפלים בה עכשיו". לא הייתי אמורה לשמוע אותה בוכה? אפילו לא שמתי לב שהוציאו אותה. התנחמתי בזה שהיא בסדר עכשיו, וקיוויתי שזה שהיא הונשמה זה דבר נפוץ בלידות מוקדמות.
עברתי להתאוששות. בדרך ראיתי את שי ואת אבא שלי שנראו מודאגים ובעיקר מופתעים. שי הצטרף אלי סוף סוף. לא הצלחתי להפסיק לרעוד, אז הוא ניסה לעזור להרגיע אותי. אחת האחיות אמרה שזו תופעה נפוצה אחרי הרדמה ספינאלית, ושזה יעבור. לאט לאט הרגשתי את האצבעות והצלחתי להזיז את הרגליים.
מאוחר יותר בערב הצלחנו להגיע לפגיה. הייתי סקרנית נורא לראות איך היא, אם היא בסדר, למי היא דומה, ואיך בכלל תינוק נראה כשהוא נולד כל כך מוקדם.
דר נולדה במשקל 1.340 קילו, ומהר מאוד ירדה במשקל עד ששקלה כמעט קילו. התמונה הראשונה שקפצה לי לראש בהקשר היא שק של סוכר, אבל זה מרגיש הרבה פחות. הבטתי באינקובטור, לא בטוחה מה מותר ומה אסור. הרי היא כל כך קטנה, ועטופה היטב. מי אני שאפר את המנוחה שכל כך מגיעה לה.
מאותו הרגע... רכבת הרים ששמה פגיה. מאבקים בלתי פוסקים לשאוב חלב עבורה, במיוחד כשהסבירו לנו את החשיבות של זה בהתחזקות של פגים. לא חושבת שהבנתי עד אז מה המשמעות של לידה מוקדמת ושהתינוקות בפגיה בעצם נלחמים על חייהם, ולא רק ממתינים עד שיעלו במשקל ואז ישתחררו הביתה. קיוויתי לפגיה שקטה, שדר רק תגדל מספיק ונשתחרר צ'יק צ'אק. לצערי, כל פעם היה משהו אחר שהקפיץ לי את הלב, בין אם זה חשש לזיהום בדם שהוביל לניקור מותני, אנמיה קיצונית עם עירויי דם, קשיים באכילה והקאות, הפסקות כלכלה, וכל זה מלווה בתזמורת צפצופים תמידית של המוניטורים שמראים ירידה בדופק וברמת החמצן בדם.
עם כל הקשיים האלה, למזלי הכרתי מספר בנות במהלך השהות בפגיה שלימים הפכו לחברות אמת שלי. אין ספק שבלעדיהן כל התקופה הזו היתה הרבה יותר קשה, ואנחנו דואגות עדיין להפגש כל כמה זמן ולחפור אחת לשניה על שטויות שרק אנחנו מבינות.
לקראת השחרור מהפגיה, אחרי חודשיים וחצי בהם כל יום הוא מלחמה בפני עצמו, הפילו עלינו פצצה קטנה.
"לדר יש רווח גדול בין העיניים וגשר אף רחב. כרגע זה לא אומר כלום, אבל צריך להמשיך לעקוב".
"אבל מה זה יכול להיות?"
"כרגע כלום. רק תדאגו לעקוב".
מאותו הרגע, אינספור תרחישים בראש. הייתי בטוחה שהכל בסדר, הרי סוף כל סוף הגענו למשקל תקין, ודר סה"כ מצליחה לנשום כמו שצריך ולאכול לבד.
השתחררנו הביתה. רגע מרגש ומלחיץ ברמות שלא ניתן להסביר. איך אני אדע אם היא נושמת נכון? ואם היא לא תצליח לאכול טוב? ואם היא תיחשף לחיידקים? לפני שניה היא היתה מבודדת באינקובטור, ולפתע היא בחלל הפתוח. איך אפשר להתמודד עם השינוי הדרסטי הזה? עם הזמן גילינו שלדר יש בעיה מבנית שגורמת לה לקשיי נשימה, דבר שיכול להמשך אפילו עד גיל 5. רופא הריאות הבהיר שאסור לנו להכניס אותה לכל מסגרת שהיא, על מנת שהיא לא תידבק במשהו שיכול להסתבך נשימתית. לקחנו החלטה לעשות כל מאמץ להיות איתה בבית בתורנויות, שי בבקרים וסבא וסבתא מגבים עד שאני חוזרת מהעבודה הביתה.
לצערי חווינו על בשרנו את התוצאה של הדבקות שכזו, כאשר דר אושפזה לשבועיים בביה"ח לאחר שנדבקה בחיידק שגרם לסיבוכים. 3 ימים בטיפול נמרץ, ואז את שארית הזמן בבידוד במחלקת ילדים. אחת התקופות הקשות בחיי, עם ימים בהם אין יום ואין לילה, ואין קץ לדאגות. כל פעם אבחנה נוספת שטומנת בחובה הליכים רפואיים מלחיצים עם תופעות לוואי שהעדפנו להמנע מהם, כל עוד אפשר. כל זאת בצל החשש לבעיה כרומוזומלית, תסמונת כלשהי שאיכשהו התפספסה, למרות שביצעתי את כל הבדיקות של סקר גנטי והכל היה תקין. הפרוצדורות והבירוקרטיה מייגעות ומעייפות, ומתישות לחלוטין. השתחררנו הביתה עם חמצן ומוניטור צמודים. אחרי תקופה כל כך ארוכה, שוב פלאשבק לתקופת הפגיה. מרגיש כאילו מעולם לא עזבנו.
התמונות של דר משותפות בעמוד פגים בינלאומי: