הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום, נכנסתי ממש להתקף חרדה. בכיתי, והבת הקטנה שלי שאלה למה אני בוכה. כל המצב הזה היה הזוי. אני בהריון, בסוף חודש תשיעי, עם ילדה בת שנתיים וקצת, בעיר שחוטפת מטחים של טילים. החלטנו לנסוע לנוח אצל ההורים של בעלי, בירוחם, ולא הרבה זמן אחר כך התחילו לי צירים.
הייתי בהיסטריה שלא תתפוס אותנו אזעקה בדרך
חזרתי לסורוקה, ולמרות שבמוניטור ראו צירים, לא הייתה פתיחה ושחררו אותי הביתה. היה לי לא נעים מהמחשבה שנסעתי סתם, בדרך שהיא די מסוכנת, אבל חזרתי לירוחם, לבת שלי. לאורך כל המבצע, הבעל שלי עבד כרגיל. הוא טיפוס פרקטי כזה, והיה חשוב לו לתת דוגמה לעובדים, אבל אני השתגעתי מדאגה. הוא עובד באזור אופקים, שספג פגיעות קשות, ואני לא ידעתי כבר למי לדאוג קודם. גם ככה הריון, ובמיוחד הסוף שלו, מוציא ממך דברים, אז עם כל המצב הזה מסביב, זה היה כמעט בלתי אפשרי.
ב"עופרת יצוקה" הייתי רווקה, והייתי "המרגיעה הלאומית", דאגתי להצחיק ולעודד את כולם, אבל הסטטוס החדש, של אמא לאחת ועוד אחד בבטן, שינה את כל התמונה. עכשיו, בדיעבד, אני מבינה כמה הלידה הזו שונה מהלידה של הבת הגדולה. ארבעה ימים לפני שילדתי הסתובבתי עם צירים משמעותיים, מהלחץ של כל מה שקורה מסביב, וכל ההרגשה פשוט אחרת.
ביום שני בערב התחילו לי צירים חזקים, והבנו שזה זה, שאני יולדת. הזמנו אמבולנס שייקח אותי לבית החולים, כי בכל זאת מדובר בנסיעה לא קצרה ועפים טילים מסביב, וכל הדרך הייתי בהיסטריה שלא תתפוס אותנו אזעקה ושלא אלד בדרך, כי אם נצטרך לתפוס מחסה אני לא אוכל. האמבולנס נסע כמו מטורף, וכשהגענו לסורוקה התברר שיש לי עוד זמן.
"צבע אדום" במערכת הכריזה
אשפזו אותי לכמה שעות של השגחה, וכשהצירים התחזקו הכניסו אותי לחדר לידה. לא שמענו אזעקות, אבל בכריזה של בית החולים היה כל כמה דקות "צבע אדום", והוראות לצוות מה לעשות, לאן ללכת ואיפה לעזור. הטלוויזיה בחדר הלידה דלקה כל הזמן, היינו מחוברים לדיווחים בזמן אמת, ואפשר לתאר כמה לא נוח ללדת בתנאים כאלה.
הלידה הייתה ארוכה, וברקע כל הזמן שמענו בומים חזקים מבחוץ. מדי פעם, המיטה רעדה בגלל נפילה קרובה. אני זוכרת שכל הזמן שאלתי את המיילדות אם הן בטוחות שחדר הלידה ממוגן ירי, ולא הצלחתי להירגע. אני מודה שהיו לי מחשבות ללדת בבית חולים במרכז, בלי כל הלחץ הזה, אבל זה עבר לי די מהר. אני באר שבעית מהיום שנולדתי, הבת הגדולה שלי נולדה כאן וכאן דמיינתי את הלידה שלי. חוץ מזה, אין באמת מקום בטוח. ראינו שיש טילים גם במרכז, ואני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה.
למזלי, הצוות שזכיתי בו היה מדהים. הייתה לי מיילדת נהדרת, מלאכית, ורד זהר, שפשוט בזכותה ילדתי. תוך ארבע לחיצות התינוק היה בחוץ, והיא הרגיעה אותי בסיטואציה הבלתי אפשרית שהיינו בה. גם בפעם הקודמת היה צוות נהדר, אבל הפעם הם היו יותר מתחשבים מהרגיל, וממש עשו הכל כדי שהחוויה שלי תהיה טובה למרות כל מה שקורה בחוץ, ושהלידה שלי לא תיפגע בגלל הלחץ והפחד שמסביב. הם אפילו דאגו שייתנו לי אפידורל לפני שהגעתי לפתיחה 3, רק כדי להקל עליי.
לא רק הלידה עצמה שונה, גם הימים שאחרי. אני עדיין בבית החולים, ובניגוד ללידה של הבת שלי, שאז כולם באו לבקר אותי והקיפו אותי כל הזמן, בגלל המצב אנשים פשוט לא יכלו לבוא. ובנוסף לשמחה ולאושר מהלידה, יש גם דאגה למשפחה ולחברים שמסביב, שנאלצים להתמודד עם כל זה.
עדיין לא החלטנו על שם בשביל התינוק, אבל אנחנו מאוד רוצים שם שקשור לסיטואציה המיוחדת שבה הוא נולד. אנשים צוחקים ואומרים שצריך לקרוא לו "ענן" או "עמודי", אבל אנחנו אנשים מאמינים, ואין ספק שהיו כאן נסים לא נורמליים: אמנם היו נפגעים בנפש ובגוף, אבל הייתה השגחה מיוחדת לאורך המבצע הזה. מכיוון שתכף חנוכה, אנחנו מאוד רוצים לבחור שם שישקף את השמחה, הנסים והאור של הימים האחרונים, ויש לנו עוד כמה ימים להתלבט. לפחות לגבי השם השני, אין לנו התלבטות. שמו של אבי ז"ל היה משה, ובדיוק כמו שה' התגלה בפני משה בדמות עמוד ענן ושמר והגן עליו, כך קרה גם לנו.
יוכי פרדי ילדה את בנה לפני יומיים, בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", בבית החולים סורוקה, מקבוצת הכללית.