אני חרדתית, היפוכונדרית ויש לי פיברומיאלגיה. הייתה לי גם הזכות להיות מברות המזל שיש להן סימפיזיוליסיס במהלך ההריון. למי שלא מכיר, מדובר בכאבים פסיכיים באגן שגורמים לך ללכת כמו צ'ארלי צ'פלין. מקור ההנאה העיקרי שלי בחודשי ההריון היה לסחוב את יובל למוקד הנשים. באחד הביקורים הרופא אמר לי שבכסף שאני מבזבזת על המוקד - יכולתי כבר לקנות אולטרסאונד הביתה. אז זה בדיוק מה שעשיתי.
חיכיתי, כל כך חיכיתי לסוף ההריון, פיללתי שהילדה העקשנית הזאת שגדלה לי בגוף תצא אל אוויר העולם. שרתי לה במקלחת: "בלה'לה, בלה'לה, צאי החוצה...". כשלא שרתי, הייתי גם ממש פרקטית: הצטיידתי ברוני טל היידו, דולה מקסימה ודואגת, וביחד עם יובל ואמא שלי עשיתי הכנה נפשית לרעיון הלידה. כל מה שהטריד אותי היה איך אדע שאני יולדת ועד כמה זה הולך לכאוב. נרשמתי לחדר לידה טבעית באיכילוב, קראתי מלא סיפורי לידה ובעיקר אמרתי לעצמי שמה שיהיה יהיה - אם הכאב יהיה בלתי נסבל - אז אפידורל ואם ארגיש שאני מסוגלת אז אנסה ללדת לידה פעילה.
בשבוע 38 אני מתחילה להרגיש צירים ובמוקד מאשרים לי שיש צירים, אבל אומרים שהם לא אפקטיביים. ככה עוברים להם שבועיים ואני כבר מיואשת עד אותו יום שבת, שבוע 40+1, תאריך 19.12.15. הערב מגיע ואני מרגישה צירים, אבל יש בהם משהו אחר, מציק יותר, מקרין לגב. יובל הולך לישון ואני במיטה לידו. לא מצליחה להירדם, מתחילה להתרגש כי אני יודעת שמשהו קורה.
כל 15 דקות יש לי ציר קטן שמטריד את מנוחתי. עושה אמבטיה, קופצת על כדור פיזיו, עושה עוד אמבטיה, מנסה לישון, לא מצליחה, לא יודעת אם זו הציפייה, ההתרגשות או סתם כי כואב קצת. מדברת עם הכלבה שלי בורקא, שמלווה אותי כל הלילה בשקט ובתמיהה. בשעה שש בבוקר, אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להיות עם עצמי ואני מעירה את יובל. בדרך אנחנו מתעדכנים את אמא שלי שטוענת שיש לה תחושה והיא מצטרפת אלינו.
באיכילוב מחברים אותי למוניטור ועושים לי בדיקה. המיילדת במיון אומרת שבלה יושבת ממש נמוך (ספרי לי משהו שהשלפוחית והאגן שלי לא יודעים). היא ממש מרגישה את הראש שלה וצריכה לעבור תחתיו כדי לבדוק פתיחה. אבל הפתיחה היא רק 1, אבל הצוואר סגור ומחוק 90%.
הרופאה שאומרת שיש צירים, אבל זה יכול לקחת עוד שעות ועוד ימים עד שמשהו יקרה ושולחת אותנו שוב הביתה. בדיוק באותו רגע דוקר לי את הגב ציר נוסף ואני מחליטה לא לשמור על פאסון ולקום מהכיסא בכאב, אני רוצה שהיא תראה שכואב לי. ואני גם אומרת לה: כואב לי, כואב לי, כואב לי!
זה לא משכנע אותה. היא מבקשת שלא נחזור עד שיהיו צירים סדירים, לפחות 3 כאלו בעשר דקות, במשך שעתיים. אנחנו יוצאים מהרופאה ואני בוכה. איך אני אשרוד את הכאבים האלה עוד שעות, עוד ימים?
מותק, אני לא חושב שזה רעיון טוב לעשות את זה על המיטה
בעשר בבוקר אנחנו מגיעים לבית של אמא שלי. אני נשכבת על הספה בייאוש דרמטי ויובל ואמא שלי מתיישבים לאכול דג מלוח. אחרי 20 דקות אני קופצת בבהלה מהספה ומתחילה לבכות: "אני לא יודעת אם עשיתי פיפי או שירדו לי המים!" ואני בוכה ובוכה ובוכה, נכנסת למקלחת ומסתגרת שם. אחרי נצח אני יוצאת מהמקלחת ומנסה להתלבש. תוך רגע מורידה את הבגדים.תעיפו את הדבר הזה ממני!!! מי רוצה תחתונים? תעיפו גם אותם! כאב עמוק מפלח אותי, אני זורקת את עצמי על הרצפה ומרגישה כמו חיית פרא שכלאו אותה בכלוב והיא נלחמת. אני שואגת את הכאב.
אחותי עם סטופר מנסה לתזמן את הצירים, אבל אין בהם שום הגיון. אני ממשיכה להתרוצץ בחדר ומשליכה את עצמי שוב ושוב על הרצפה. צועקת על כולם שאני צריכה קקי. עולה על המיטה וכורעת על שש. ״אני צריכה קקי!!!״ יובל אומר לי: "מותק, אני לא חושב שזה רעיון טוב לעשות קקי על המיטה". מתחיל דיון שאני לא ממש חלק ממנו, כי אני ממשיכה להשליך את עצמי על הרצפה, אבל במעומעם אני שומעת את יובל ואמא אומרים שצריך לחזור לאיכילוב.
אני צועקת עליהם שאני לא מתפנה מהבית. אני לא יוצאת מכאן בלי אמבולנס. לוחמת הנגד שלי לא נושאת פירות ואני מוצאת את עצמי נסחבת על הכתפיים של יובל ואמא. אני רק מדמיינת איך הנסיעה נראתה מבחוץ, בשלב מסוים אימצתי לעצמי מנטרה בה אני רק אומרת בקול חזק ומהר "קקי, קקי, קקי, קקי". בשדרות נורדאו נתקענו מאחורי מונית שירות של קו 5, כאילו הנחיתו אותנו באמצע קומדיה מפגרת ונדושה. בשעה 12:30 יובל "זורק" אותנו בכניסה למיון ונוסע לחפש חניה.
אמא ואני מתפרצות למיון. רוצים לעשות לי מוניטור ואני צועקת עליהם שאף אחד לא ייגע בי ואני לא שוכבת על אף מיטה עכשיו כי אני רוצה לעשות קקי. המיילדת מנסה לשכנע אותי לשכב לרגע רק כדי שתוכל לבדוק אותי. בסוף היא בודקת אותי בעמידה. פתיחה מלאה. מטיסים אותי לחדר לידה. אני אומרת לה שאני רוצה אפידורל והיא אומרת לי שאין בעיה (שקרנית, שקרנית, שקרנית).
מרגע זה והלאה אני כבר לא נמצאת במציאות. אני מאמצת לעצמי אלטר אגו של לוחמת אמזונה קשוחה ונמצאת בספירה משלי. בחדר הלידה אמא ואני פוגשות בלירית המיילדת שאומרת שכדאי שארגע ולא אצעק. אני צועקת עליה שלא תגיד לי מה לעשות. מזל שאמא שלי שם כדי לתווך אותי לעולם. עוברות כמה דקות ויובל מגיע ולצידו גם רוני הדולה. לירית אומרת שרק שניים יכולים להישאר, ואני מתרוממת מהמיטה, מניפה יד וצועקת: "אף אחד לא יוצא מכאן!" המסר עבר.
אני מחליטה שאני לא מגלה להם מתי יש לי ציר
אני מבקשת אפידורל ולירית אומרת לי שרציתי לידה טבעית ופעילה וזה מה שאני הולכת לקבל. מאוחר מדי לאפידורל. לירית מעמעמת אורות, רוני נכנסת לפעולה של איזו רוקחת קסמים וכשפים. אני מדמיינת אותה רוקדת שם מסביב כמו איזו פיית יער, לוחשת לי באוזן איך לנשום, ונותנת לי כל מיני שיקויים. אמא שלי מחזיקה לי את היד, מדברת אליי, יובל בצד השני, גם מדבר. אני במציאות האלטרנטיבית שלי. כל פעם שיש ציר, אני צריכה לדחוף. רועדות לי הרגליים מכאב. אני מציינת בפני כולם שרועדות לי הרגליים, כאילו מישהו היה יכול לפספס. אני מחליטה לא לספר לאף אחד כשיגיע ציר כדי שיתנו לי לנוח בשקט ושלא יבקשו ממני לדחוף, אבל אחרי שניה אני לא מסוגלת להמתיק את הסוד הזה של הציר ושוב צורחת.
באיזשהו שלב אמא מזמינה את יובל לראות את ההתחלה של הראש. הוא מסתכל ומחליט שמכאן והלאה הוא נשאר בצד שלי. הוא מלטף לי את הראש. אמא ורוני תופסות כל אחת רגל, לירית לוקחת בקבוק שמן ושופכת את כולו. לירית מציעה לי להרגיש את הראש ואני צועקת שאני לא רוצה עכשיו להרגיש כלום.
בתוך הכאוס הזה, וזעקות הכאב, פתאום מישהו נכנס לחדר לידה. בחור עם מסטיק וחולצה של AC/DC. הוא נראה אבוד ומשועמם. לירית צורחת עליו שיעוף משם. יובל אומר שזה סימן כי כשהוא שבר את הכוס בחתונה ניגנו את ׳הייוויי טו הל׳ של AC/DC. אז לא ידעתי גיהנום מהו. אני מרגישה שכוחותיי אוזלים. אין לי כבר מה לתת. אני שמה לב שנוצר סביבי פורום מיילדות. פתאום עומדות מעליי 5 נשים ויובל אחד וכולם יחד צועקים איתי "ממממ".
אחת המיילדות אומרת לי לסגור את הפה. אמא שלי מבינה שאני לא מצליחה להבין מה המיילדת הזאת רוצה ממני, אז היא מסבירה לי מה לעשות. דווקא טיפ טוב! אני סוגרת את הפה וממשיכה לעשות מממ, וכולם יחד איתי מממ (גם אבא שלי ואמא של יובל, שעומדים מחוץ לחדר בטח עושים ממממ יחד איתנו).
13:22 פתאום אני מרגישה איזו הקלה, פרץ יוצא ממני. אין יותר כאב, אין יותר קקי, אין יותר צורך להילחם. אני רואה את אמא שלי בוכה, את רוני בוכה, את יובל צוחק ובוכה. שמים עליי יצור קטן, ורוד, עם שיער, ולראשונה מזה 3 שעות יוצא ממני קול אחר, כבר לא פרא וצרחות, קול עדין ונעים. "שלום לך חמודה", אני אומרת. בלה נולדה ושיר האמא, נולדה גם היא.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il