אחרי שני ילדים ואני בת 27 נכנסתי להריון שלישי. ההריון הגיע אלינו בתקופה שבירה ביחסים ביני ובן בעליו לכן הרגשתי שאולי הוא הגיע בשביל להשאיר אותנו יחד. בדיעבד, אחרי הריון כל כך מלחיץ ומלא קשיים, כנראה התחושה הזו הייתה נכונה: יצאנו ממנו מאוחדים יותר משנכנסנו אליו.
עוד בבדיקות בהריון, בשקיפות העורפית שהתגלה נוזל בעמוד השדרה, מצב גבולי שמצריך יעוץ גנטי. מפני שהממצא היה גבולי הרופאים הרגיעו אותנו ואמרו שאין סיבה לדאגה. יחד עם זאת, הבשורה הזו ליוותה אותנו במשך כל ההריון וגרמה להרבה מתחים, גם ביני ובין בעלי. היו רגעים, שהרגשתי שאולי זה היה טעות וההריון רק מרחיק בינינו עוד יותר.
אם הצלחנו להירגע לרגע מתוצאות השקיפות העורפית, לצערנו נתקלנו בתוצאה מדאיגה לא פחות בהערכת המשקל הבאה: התברר שעצם הירך של העובר שלי קצרה מה שמקובל בגיל הריון כזה. בנוסף, הבדיקה הראתה ריבוי קל של מי שפיר.
הבדיקות היו לא תקינות: חשד לתסמונת דאון וגמדות
הגענו לרופא שלי עם תוצאות הבדיקות, הוא שלח אותי לבדיקה מקיפה יותר של העצמות ואני עדיין חשבתי שהכל שגרתי. הבדיקה הראתה שכל העצמות קצרות ב 3 שבועות מגיל ההריון בו הייתי, אך הרופאה אמרה שזה לגמרי נורמלי – כי גם אני בעצם די קטנה - 152 ס"מ .
חזרתי רגועה הביתה וניסיתי לברר באינטרנט מה זה אומר "עצם ירך קצרה". באותו רגע חשכו עיניי: "סימן רך לתסמונת דאון". מיד עלתה במוחי המחשבה על תוצאות בדיקת השקיפות עורפית. שילוב שתי הבדיקות יחד יכול להעיד על התסמונת והתחלתי להילחץ.
פנינו שוב לייעוץ גנטי. הרופא בבית חולים מאיר בדק אותי שוב ושוב, ואני בינתיים רק רואה את הפנים היפים של העובר שלי בבטן. הבדיקה מתארכת, הרופא קורא לרופאים נוספים ואני מתחילה להילחץ שוב. בעלי מנסה להרגיע אותי, אבל בסיום הבדיקה הרופא מכתיב למזכירה: "הזוג יכול לשקול הפסקת הריון". הלב שלי החסיר פעימה. בעקבות חשד למום שלד הפנו אותנו בדחיפות לדיקור מי שפיר. הייתי כבר בשבוע 35 –ופחדתי נורא. לשמחתנו, הרופא התקשר ואמר שהכל יצא תקין, אבל בכל זאת רוצה שנגיע ליועץ.
אחרי שתי לידות תקינות, לא האמנתי שזה קורה לי, לא האמנתי שיכולים להיות הריונות עצובים כאלה. כשהגענו לפגישה עם הרופא המייעץ, הוא אמר לנו שיש סיכוי גבוה לכך שהילד שלנו יהיה גמד, שאני צריכה לשקול לבצע "לידה שקטה", כלומר, לעשות הפלה. איך אני יכולה לעשות דבר כזה אחרי ש- 36 שבועות אני מרגישה את הילד הזה בתוכי? חזרנו הביתה שבורים, אך מאוחדים.
הפרופסור הרגיע אותי: "אולי קצת קטן, אבל לא גמד"
הזמן עד הלידה עבר כמו נצח ושנינו היינו מפוחדים מהלידה המתקרבת. יום אחד, הגיע טלפון מפרופסור חשוב מחיפה ששלחתי לו מייל בבקשה להגיע לייעוץ. מיד לקחתי מונית וטסתי לשם, בלי להגיד לאף אחד. החלטתי שמה שהוא יגיד אני עושה: אחרי הביקור אצלו אני אחליט אם להפסיק את ההריון או להמשיך ללידה.
הפרופסור בדק אותי, והנה אני שוב מביטה בפנים המתוקות של התינוק שלי. הפרופסור אמר שהוא ממש דומה לי. "באמת קצת קטן, אבל ממש לא נראה כמו גמד". וואו, אבן ירדה לי מהלב. אז הוא לא יהיה שחקן כדורסל, אבל לא יהיה גמד. על אף שהוא לא היה מוכן להתחייב ב100 אחוזים, אני החלטתי: זו הבדיקה האחרונה.
הפרופסור המליץ לעשות זירוז בשבוע 38 כי נראה שהתינוק לא עולה במשקל כמו שצריך וכמובן שאם החלטתי להמשיך את ההריון אז לא כדאי להתמהמה. כשהגעתי לבית החולים לעשות זירוז, מנהל ב"ח בעצמו המליץ על הקדמת הלידה. הצוות הסתכו אליי במבט כזה של "את בטוחה שאת מביאה את הילד הזה", אבל לי כבר ממש לא היה אכפת.
הבן שלי נולד בריא ויפה תואר, הוא בכה ואני בכיתי איתו
במחלקה התחילו לתת לי פיטוצין על מנת להתחיל לזרז את הלידה. 8 שעות של כאבים הובילו רק לפתיחה של 2 וחצי. מנהל המחלקה החליט לנסות שיטה אחרת, והחדירו לי לנרתיק נר שאמור לזרז, ואכן התחילו צירים חזקים וכואבים.
בלילה קבלתי נר נוסף, חזרתי לישון אך אחרי רבע שעה התעוררתי בכאב: קראתי לאחות שחיברה אותי למוניטור אבל לא נראו צירים. "תנסי לישון", היא אמרה לי, אבל אני לא יכולתי להפסיק לצרוח מכאב. הרופא התורן בדק אותי והכריז על פתיחה של 4. העבירו אותי לחדר לידה.
בחדר לידה צרחתי שאני רוצה אפידורל, אבל הרופאה שבדקה אותי אמרה לי: "איזה אפידורל, את בפתיחה של 9, תכף את יולדת". אני רק צורחת ולא יכולה להפסיק לצרוח. לחדר הלידה הגיע רופא ילדים ונכנסו אנשי צוות נוספים. באיזהו שלב לא ראיתי כלום, רק צרחתי ולחצתי. ואז הוא יצא. שמו אותי עליי ודבר ראשון הסתכלתי על הרגליים שלו, אבל תוך רגע חטפו אותו ממני ועדיין לא שמעתי את הבכי שלו.
התחלתי להילחץ, אבל אז פתאום הגיע הבכי ואני בכיתי איתו. הסתכלתי עליו כשהרופא בודק אותו: הוא ממש דומה לי ומלא שיער בלונדיני כמו בעלי. בניגוד לכל מה שאמרו, הוא נולד במשקל 3450. לקחו אותו לפגייה לבדיקות והשגחה, ואמא שלי נכנסה לחדר והרגיעה אותי: זהו הכל נגמר, הוא בסדר. הוא פה והוא בריא ושלם. היום, חצי שנה אחרי, יש ילד מהמם ויפה תואר, אבל את ההריון הזה לא אשכח לעולם.