את ערב סוכות בילינו עם המשפחה. חזרנו הביתה מאוחר, ורק אז שמתי לב שאני כבר שעות לא מרגישה טוב. כל הגוף שלי תפוס, השרירים כואבים בכל מקום, ובמיוחד בפלג הגוף העליון. ניסיתי לישון ולא הצלחתי. לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לשכב, לא יכולתי לעמוד. הסתובבתי סביב עצמי כמו עכבר מורעל וייבבתי כמו תן פצוע. חשבתי שאני חזקה וגיבורה, אבל למחרת כבר נשברתי. נסענו לבית החולים.
הייתי בשבוע 34 וידעתי שעדיין לא הגיע הזמן שלי ללדת. נכנסתי אופטימית. התיישבתי, הושטתי את היד ובלי ששמתי לב – כבר הטיסו אותי לחדר לידה. החלבון בשתן גבוה מאד ולחץ הדם בעננים. לחץ מסביבי. אני עם רעלת הריון חמורה שמסכנת את חיי וחייבים ליילד עכשיו.
מה זה אומר? איזה פחד. אני מרגישה כל כך רע, וכל מה שאני רוצה זה שזה יהיה מאחוריי. לידה הייתה נראית כל כך לא אפשרית בשלב הזה, גם לא מבחינת הרופאים, ומצד שני, ניתוח חירום, עם כל הפחד העצום, נשמע פתאום כמו אופציה טובה. או לכל הפחות נכונה.
כל מה שאני רוצה זה לישון, הרדמה מלאה. אני מפחדת מאד, ורק רוצה לגמור עם זה. להיות אחרי זה ולדעת שכולנו בסדר. לא מאמינה על עצמי, שעם כל הידע שלי וכל הדרך שעברתי כמלווה אמהות, זה מה שעולה לי בראש. התנתקתי ברגע. הבנתי שאני חייבת לשמור על עצמי, אחרת האשמה והפחד יעלו על גדותיהם.
ההיריון השלישי הזה טרף את כל הקלפים מחדש. אני לומדת, כמו בפעם הראשונה שהריתי, את השפה, את השבר, לומדת ענווה. אני בעצם מרגישה שאני לא יודעת כלום. מתחילים בעירויים, אני מקיאה, כולי לחץ, ואז הרדמה מלאה ושקט גדול. אני זוכרת את עצמי פוקחת עיניים ולא מצליחה לנשום. נלחצתי. אני נחנקת. שומעת צעקות "תנשמי, תנשמי", ואין לי מושג איפה אני. אין לי מושג איך אני. אני לא יודעת כלום.
הם שניים. האחד במשקל 1.600, השני 1.850.
לא ראיתי אותם אחרי הלידה.
לא נגעתי בהם אחרי הלידה.
לא חיבקתי.
לא ליטפתי.
מה קרה פה? איך הגעתי לכאן? רציתי לידה טבעית, רציתי ביות מלא, רציתי הנקה בלעדית, רציתי בונדינג ומגע, רציתי לתת להם בטחון ולרכך את היציאה לעולם. רציתי, ושום דבר מזה לא קרה. לוקח לי זמן להתאושש, כולם מסביבי עם תינוקות, ואפילו תאומים איתנו בחדר. ואני מרגישה כל כך מנותקת, בתוך בועה, ונבהלת. "אל תיעלמי. אל תוותרי", אני אומרת ונלחמתי בעצמי. רק לא לשקוע עכשיו. אני כל כך מבינה מה המשמעות של הנוכחות שלי איתם אבל כל כך מתקשה ליישם.
אני מגיעה לפגיה, ומנסה להבין מה קורה שם, עם מי מדברים, מה מותר, מה עושים. הם כל כך קטנים, מחוברים למכשירים, ואני עדיין לא מעכלת מה קורה. בצעד קטן, לאט לאט, דקה אחרי דקה, שעה אחרי שעה, מנסה להיות. מנסה לנשום, לגעת, להרגיש, לדבר, להסביר, להתנצל.
סליחה.
סליחה שככה הגעתם לכאן, כרוח סערה שהקדימה את זמנה. אני נשבעת שבחרתי בשבילכם דרך אחרת.
כנראה שהיו תכניות אחרות בשבילנו. כנראה שהשיעור הוא אחר. אז הבנתי עכשיו. הבנתי. שום דבר הוא לא מובן מאליו. נשמה שמגיעה לעולם היא לא עניין של מה בכך. מעכשיו זה בידיים שלי לרכך עבורכם את הכניסה בשער הזה. אני כואבת, אבל לומדת איך לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה.
ברוכים הבאים איתמר ועמרי, גוזלים שלי. אני אמא שלכם ואוריד גם את הירח בשבילכם.
*ליאורה בר-אבן היא מלווה נשים ומשפחות אחרי לידה
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il