הלידה הראשונה שלי הייתה לידה טבעית, מהירה וביתחולימית, אבל בלי המאפיינים הרגילים. לא הספיקו לחבר לי עירוי, לא היה מוניטור; רק שעה וחצי בחדר לידה ושתיים-שלוש לחיצות. בלידה השניה ילדתי תאומים, מצג ראש-ראש. הרופא מציע/דוחף/מכריח לקחת אפידורל, אני מסכימה מתוך לחץ אבל הילדה רוצה לצאת ולא מספיקים. גם זו הייתה לידה מהירה וטבעית ללא חתכים.
עוד בתשעה חודשים:
יש לי פנטזיה ללדת טבעי, לבד, בבית
לקראת הלידה השלישית עברנו שינוי בחיים: עברנו לתזונה טבעית יותר והגישה לרפואה השתנתה. קראתי אינסוף מידע על לידות פעילות וטבעיות והתכוננתי לעוד לידה חיובית לפחות כמו השתיים שקדמו לה. בשבועות האחרונים של ההיריון קראתי מאמרים וסיפורים על לידת בזק, ומה עושים כשהיא מתרחשת, על לידות בית, לידה אנאסיסטד ועוד. סיפרתי לבעלי על מה שקראתי ואמרתי לו שיש לי פנטזיה ללדת ככה: טבעי, לבד, בבית. ידעתי שאלו סתם חלומות, כיוון שאני גרה רחוק מבית החולים (45 דקות נסיעה) וכן כי בעלי לא כ"כ מתחבר לרעיון הלידה בבית, אבל היה ברור שהלידה תהיה טבעית עד כמה שניתן ושנתמודד עם צוות בית החולים באופן הטוב ביותר.
שבוע 39+3, כבר כמה ימים של צירים לא חזקים ולא סדירים. אני מתעוררת ב-4:44 לפנות בוקר (כן, בדיוק) מציר חזק שלא משאיר מקום לספקות - היום זה יקרה. קמה, הולכת לסלון ומעבירה את הצירים בנחת, בינתיים לא מעירה את הבעל כיוון שההפרשים בין ציר לציר עומדים על 8-9-10 דקות. מתקלחת ומנסה לחשוב מה צריך לארגן.
07:00 הילדים מתחילים להתעורר. אני מארגנת אותם ותוך כדי מעירה את הבעל. מספרת לו שיש קצת צירים חזקים אבל עדיין בפערים גדולים. הוא קם לאיטו ועוזר לי. 08:15 הוא לוקח את הילדים לגנים, הכל עדיין מרגיש כרגיל, הילדים לא מרגישים כלום אבל אני חושבת שכשהם יחזרו מהגן ככל הנראה כבר תהיה להם אחות קטנה.
אני מתקשרת לאחותי שאמורה ללוות אותי בלידה (אמא שלי וחמותי נמצאות יחד בטיול בחו"ל, תזמון זה לא הצד החזק שלהן). אני מדווחת לה שיש צירים, אבל היא כבר בדרך לעבודה בירושלים. אני אומרת לה שתסע, ושכנראה בעוד כמה שעות נצא לבית החולים והיא תבוא ישירות לשם. חבל שתפסיד עבודה.
בעלי חוזר מפיזור הילדים ומודיע שהוא הולך להתפלל. אני מסכימה ומחליטה ללכת לנוח קצת לפני הסערה הגדולה.
אני דוחפת אותה החוצה ומתיישבת על האסלה כשהיא בזרועותיי
השעה 08:30. אני מנסה לנמנם. 08:36 ציר. אני שוב מנסה לנמנם. 08:46 עוד ציר, מעבירה אותו בעמידה על 6 וחוזרת לשכב. אני כנראה נרדמת, כי אני מתעוררת מציר נוסף ורושמת על הדף 08:53. אני קמה מהמיטה לפני שמגיע השיא של הציר ואז אני מרגישה צורך דחוף ללכת לשירותים. אני חושבת שעדיף להתרוקן לפני הלידה ורצה לשירותים, נכנסת, מתיישבת על האסלה - ואז אני קולטת שההרגשה שונה. אני שולחת יד ומרגישה את הראש שלה! אני חושבת שהנה, זה קורה כמו שחלמתי, היא באה!
בנחת וברוגע אני דוחפת אותה החוצה (כמעט ללא כאב) ומתיישבת על האסלה כשהיא בזרועותיי. היא מייבבת ברכות, עטופה בוורניקס הלבן. אני שולפת מגבת מדלת האמבטיה ועוטפת אותה. היא נרגעת מיד ואני יושבת ומתבוננת בה ומרגישה הקלה עצומה ואושר אינסופי.
לאחר כמה דקות אני קמה איתה בידיים, הרי היא מחוברת עדיין לשיליה, הולכת לחדר, לוקחת את הטלפון וחוזרת לאסלה - שהבית לא יתלכלך. מרגישה הכי טבעי בעולם, בלי חולשה ובלי שום כאבים. אני מתקשרת לבעלי שעונה מיד. "החלום שלי התגשם", אני אומרת לו, "ילדתי".
"לא יכול להיות", הוא אומר, ואז הוא שומע אותה מהמהמת ברקע. "אני בא".
הוא מופיע אחרי שלוש דקות, נכנס הביתה בסערה ואני מרגיעה אותו: הכל בסדר, היא בחוץ. הוא עומד ומתבונן בנו בהלם. מנסה לשלוח אותי למיטה. אני אומרת לו קודם לשטוף את הקערה בשביל השיליה ואז הולכת לשכב על המיטה. הוא מתקשר מיד להזמין אמבולנס ואני מנסה לומר לו שלא צריך, אבל הוא לא שומע אותי ומזמין. נו, שיהיה.
מתקשרים לספר לכולם, הסבתות בחו"ל חוטפות שוק קטן ומנסות להלחיץ. האמבולנס מגיע. הפרמדיק נכנס לחדר ומיד מדליק את האור. אני אומרת לו לכבות אותו. האור חזק מדי לתינוקת ולי. הוא אומר שזזים. אנחנו לא רוצים לנסוע. אני רוצה לחכות שהשיליה תצא ולהתארגן בנחת. בעלי מסכים איתי ושולח אותם לדרכם, לא לפני שהוא חותם שהאחריות עלינו.
אני מניקה את התינוקת והיא יונקת היטב. מתוקה. כל כמה דקות מגיע ציר אך השיליה לא יוצאת. אני מנסה לעזור לה ולוחצת על הרחם כדי שיתכווץ. לבסוף אני קמה מהמיטה, מניחה את המתוקה לידי וכשמגיע עוד ציר אני דוחפת חזק והשיליה יוצאת ישר לידיים שלי ומשם לקערה. אני הולכת להתקלח.
מתארגנים ליציאה. הילדה בסלקל, הקערה עם השיליה עטופה בנילון על מנת לא לזעזע צופים פוטנציאליים. אני לבושה יפה ורעננה. נוסעים לבית החולים. ההרגשה מדהימה: ילדתי בלי שום לחץ, בלי התערבות, לבד, בדרך שלי. והיה מיוחד ומוצלח. חלומי ממש.
לנוח בבית חולים? פחחחח
הגענו לבית החולים. קיבלו אותנו בלי עניינים, חתכו את חבל הטבור, שקלו אותה: 2,914, מכובדת. אני נבדקת והרופאה שואלת אותי מי כיווץ לי את הרחם. אני עונה בגאווה - אני.
ואז מגיע החלק הפחות פסטורלי של הסיפור: אני לא רוצה להתאשפז, רוצה לחזור הביתה. לראות את הילדים, לישון במיטה שלי. מפחידים אותנו שהילדה לא תקבל את מה שצריך וכו'. אנחנו מבררים הכל ומחליטים להשתחרר, אך אז אנחנו מבינים שלא נקבל מספר זהות. לאחר כמה טלפונים מתברר שזו בירוקרטיה מורכבת שיכולה לקחת חודשים ועדיף להתאשפז ולסיים עם זה. אנחנו מבצעים אשפוז מחדש ובחוסר חשק מוחלט אני עולה למחלקה. נאלצת להשאיר את הילדה בתינוקיה בידיו של אח, שלאחר מכן שמעתי אותו גוער בתינוקות "שקט כבר!".
אני עוברת לילה סיוטי במחלקה ללא מנוחה כלל. משום מה השיטה של הביות המלא מתנהלת כך - בכל שעה עגולה נכנסת אחות לבדוק מה שלומנו, אני מחויבת להשאיר את האור דולק, אסור לי להירדם איתה אלא רק להשכיב אותה בעריסה ורק על הגב. תוסיפו לזה את השכנה לחדר שלא מפסיקה לבכות, את המנקה חסרת הרגישות ואת התינוקת שמדי פעם רוצה לאכול ותבינו מה הרגשתי. ועוד כולם אמרו לי - תשארי בבית החולים, תוכלי לנוח. פחחחח.
למחרת, לאחר הרבה טרטורים ועוגמת נפש, השתחררנו וחזרנו הביתה לשבת רגועה עם הילדים והתינוקת החדשה שיונקת היטב. מתחילים החיים. לא יכולתי לדמיין התחלה טובה מזו.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il