לכולם היה ברור שזוהי הלידה האחרונה שלי. עד לפני שנתיים זה היה ברור גם לי, אבל לפתע הופיעו הרהורי כפירה: למה שיחליטו עבורי מתי יהיה ההיריון האחרון שלי? לי אין מה לומר בנידון? התחלתי לשגע את בעלי, להתפלל המון ולהתייעץ עם רופאים.
עוד בתשעה חודשים:
- בחני את עצמך: האם הייתה לך לידה קשה?
- 12 משפטים שאבות אומרים ומעצבנים אמהות
- בטני ההיריון העצומות בעולם
ואכן, הריון שביעי יצא לדרך ועבר בשלום. הצירים מתישים ולא פוסקים מהחודש השביעי, אני נכנסת לשמירת הריון - ולפתע, בבוקר אחד בחודש תשיעי, אחרי לילה מתיש במיוחד של צירים כואבים ולא סדירים, אין תנועות עובר.
ניסינו לגרות את העובר לזוז ע"י דחיפות קלות (דבר שנענה תמיד בבעיטה חזרה). ניסינו לאכול מתוק - דבר לא עזר. התארגנו בזריזות ונסענו לבית החולים, שם קיבלה את פנינו מיילדת מקסימה, לה אנו חייבים את חיי בתנו המהממת. היא עקבה אחדי המוניטור ולא הייתה מרוצה מהתוצאות, ומאחר והצירים היו גבוהים, אם כי לא סדירים, החליטה ליילד.
חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר, הגוף והרגל
מתחילים לידה, איזו התרגשות. אולם לפתע הצירים הולכים ופוחתים. לאחר כחצי שעה של ניסיונות, מצוקת העובר גדלה והמיילדת מתעקשת כי נוכל לסיים ללא צירי לחץ וללא קיסרי. באורח נס, בדיוק כשהיא פותחת את דלת חדר הלידה, עובר שם סיור לימודי עם שניים מטובי הרופאים המקומיים. המיילדת "שולפת" את שני הרופאים, מותירה חבורת סטודנטים מבולבלים ורותמת את הרופאים על מנת לסיים את הלידה בשלום.
אני כבר מותשת ומבוהלת למראה המשלחת הגדולה שסביבי, אווירת מתח קשה באוויר, ואז הרופאה מניחה את ידיה על בטני, הרופא והמיילדת שניהם בו זמנית ניצבים לרגלי על מנת למשוך את העובר החוצה בשעה שהרופאה תדחוף אותו ע"י לחיצות אימתניות על בטני.
כמה ד' לאחר מכן, בכוחות אחרונים משותפים שלי ושל הצוות, יוצאת האפרוחית הקטנטנה ואני רואה את המיילדת מבצעת פעולת "כפרות" (תנועות סיבוביות) מעל ראשה. מנהג חדש? אני חושבת לעצמי, אולם מיד מתחוור לי כי בפעולה זו שחררה המיילדת את חבל הטבור, שהיה כרוך סביב צווארה של התינוקת שלוש פעמים, סביב גופה פעמיים ופעם אחת סביב הרגל. איך רצינו שתצא בדיוק?? פשוט נס! אין לי הגדרה אחרת, וכמובן עבודה נפלאה של הצוות הרפואי, המיילדת המדהימה שושנה ימיני והרופאים שהגיעו לבושים ומעונבים לסיור ומצאו את עצמם במפתיע בלידה פעילה ומפעילה.
את ידי הרופאה זכרתי זמן רב, שכן הן הותירו על בטני שתי "חמסות" בצבעי שטף דם.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il
הצטרפו לשידור החי של תצוגת האופנה של קסטרו