לא שמתי לב שיש לי צירים.
זאת אומרת, חשבתי שאלה הם כאבים של עומס ולחץ, ושזה יירגע במשך היום. אפילו התעלמתי מהעובדה שבשבע בבוקר היה לי כתם דם בתחתון. הייתי בתחילתו של חודש שמיני, שבוע 32, בטוחה שאין מצב שזאת לידה. שמוקדם מדי. הייתה לי קודם לכן רק לידה אחת, והיא התרחשה שבועיים אחרי התאריך המשוער. אבל הכאבים הפכו לבלתי נסבלים! התפתלתי במסדרון, נאחזת בקיר.
עוד בתשעה חודשים:
- "גם אני שכחתי את התינוק שלי באוטו – ואני מתביישת לספר"
- 12 דברים שאת עושה בזמן שהתינוק שלך סוף-סוף ישן
- 10 טעויות מסוכנות שהורים עושים עם עגלת התינוק
הצעירים של היום, אין להם סבלנות
אחות בית החולים בדיוק עברה שם, ואמרה לי לרדת לחדרי הלידה. "לא, זה לא צירים", הסברתי לה מה אני עושה שם. היא הסתכלה עלי בהשתוממות ואמרה, "חמודה, אני אחות 20 שנה. את יולדת היום". התווכחתי איתה: "אבל אני בתחילת חודש שמיני!", והיא השיבה, "אז מה. גם אני ילדתי בחודש שמיני". ואז הוסיפה בתקיפות: "תרדי עכשיו לחדר לידה!"
פחדתי שהבכור יתעורר מההרדמה ולא ימצא אותי. ניסיתי למשוך עוד איזה חצי שעה, אבל כבר לא יכולתי יותר. התקשרתי לאחי שיגיע דחוף, והוא מיהר להגיע במונית ספיישל. הסברתי לו במהירות מה קורה, ושייתן גלידה לילד המתעורר.
ירדתי לבדיקות, והבנתי שאני בפתיחה של 7. סבתא שלי אומרת שככה זה הצעירים של היום, אין להם סבלנות לכלום! ואכן, נכנסתי מיד לחדר הלידה. בשעה 13:15 שכבתי שם, זועקת, מבוהלת. דואגת, גם לעובר שנולד מוקדם מדי, וגם לבכור, שיתעורר ולא אהיה לצדו.
בשעה 17:30, אחרי כאבים מטורפים, נשיכת שפתיים, זעקות שבר ודאגה רבה, נולד בני השני.
