אנחנו מגיעות לחדר הלידה מתוקתקות, מנומסות ומלאות בכוונות טובות. או לפחות ככה אנחנו חושבות שאנחנו נראות. אבל ככל שהלידה מתקדמת לה, החגורה כבר לא הדוקה, ואנחנו משחררות כל רסן. אתן יודעות מה? זה בדיוק מה שצריך לעשות. להרפות מ"איך אני נראית או נשמעת", "מה חושבים עליי" ועוד פנינים. כשאתן מגיעות לחדר הלידה, אמצו את גישת הזן ל-24 (או 48) השעות הבאות: חבקו את הכאוס שמשתולל לכן בגוף, תהיו שם עם כל התכווצות ו-שחררו. אבל אם המחשבות שלכן היו שקופות בזמן הלידה, זה מה שהיינו מגלים:
1. מה זה הקור הזה?
כשאת רק נכנסת לחדר לידה, את תוהה של מי היה הרעיון המרושע להקפיא את היולדת? יש לך תחושה שמהמיטה תיכף ירדו בשורה ערימת פינגווינים, והאחות שתגיע היא דב קוטב בסכנת הכחדה. כל השערות שלך סומרות, אפילו באזורים הכי אינטימיים. את שוכבת שם כמו ג'לי ורועדת מקור. אבל אז מגיעים הצירים, והכאבים והצרחות, ואת אומרת לעצמך: רגע, רק לי חם ככה?
2. מאיפה הגיעו הקולות האלו??
בזמן הלידה את חיה את הרגע, והגוף שלך הוא זה שמוביל ונותן את הטון. אבל יש משהו מאוד מפוצל בחוויה הזו: חלק מאוד גדול בנו עסוק בלידה, בכאב, בתחושה, וחלק אחר צופה מהצד ותוהה אם זו באמת אני שמשמיעה את הקולות האלו, ומאיפה לכל הרוחות הקולות האלו הגיעו? רגע..זו בכלל אני או היולדת מהחדר השני?
3. אפידורל, עכשיו!!!
כשאנחנו כותבות את תוכנית הלידה, או יותר נכון את התסריט של הלידה שלנו, ברוב המקרים, כשאנחנו מגיעות לחדר הלידה, אנחנו מבינות שלצערנו כוונות לחוד ומציאות לחוד. רצית לידה טבעית? קיבלת את כל ההתערבויות האפשריות: מורידים לך מים, מחזירים לך מים, מחתימים אותך על טופס הסכמה לניתוח קיסרי ובסוף דוחפים לך וואקום. בזמן כתיבת התוכנית, כשאת יושבת לך עם קפה ומאפה מול המחשב ומקלידה לך, בואי נאמר שאת לא ממש מחוברת לכאב שיגיע. ואז כשאת מתחננת לאפידורל, וכולם מנופפים לך בדף שכתבת ובו ציינת במפורש לא לתת לך אפידורל, אפילו אם את מבקשת, את אומרת לעצמך: מי המשוגעת שכתבה את זה?
4. יש מצב שברח לי מספר 2???
במהלך הלחיצות אחד החששות הכי גדולים של היולדות הוא ללדת מהחור הלא נכון.
להפגיז את חדר הלידה הסטרילי בניחוחות שלא מהעולם הזה, או לתת ביטוי לארטילריה כבדה יותר. רוב הזמן, אנחנו לא ממש יודעות מה יצא לנו משם, כי כל האזור הזה הוא גוש אחד של כאב בלתי פוסק. אבל ברגע ההוא, שהמיילדת שלך מנגבת לך את התחת, זה מכה בך: זה יצא. הקקי יצא. ואם בן הזוג שלך היה עד לזוועה הזו, אז את מבינה שיש סיכוי שזה הוציא לו קצת את הרומנטיקה מהסיפור.
5. נו.. תצא/י כבר
את נושמת ונושמת, לוחצת, לוחצת ושוב לוחצת כל כך חזק עד שאת מרגישה שאת הולכת ליירט את כל הוגינה שלך על הקיר ממול או על הפרצוף של המיילדת. ובזמן הכאוב והארוך הזה יצור קטנטן לוקח את כל הזמן שבעולם ומשתהה לך בתעלת הלידה, או במקרה היותר גרוע, צפונה משם. הדבר שבאמת בא לך לעשות באותו הרגע זה לצרוח לו: צא לי כבר מהגוף! ואולי לקנח בכמה קללות עסיסיות. אבל יש סיכוי טוב שהוא שומע אותך.
6. יש! עשיתי את זה!
