אריאל נולדה בבוקר של ה-19.9.13, יום חמישי. ביום שלישי, יומיים לפני הלידה, כבר הייתי בשבוע 41, התחלתי להרגיש צירים ואמרתי לבעלי שנלך לראות סרט כי אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שנוכל לצאת ככה בספונטניות. הצירים התחזקו, ובאותו הלילה הגעתי למיון נשים עם פתיחה של סנטימטר וחצי. הרופאה בדקה אותי, אמרה שהכל נראה תקין ושחררה אותי הביתה.
"שאלתי את המיילדת אם היא עובדת עליי"
למחרת היה ערב חג, ראיתי המון טלוויזיה בין ציר לציר ובערב הלכנו לארוחת חג סוכות אצל אמא שלי. אני לא איזו גיבורה גדולה - פשוט באמת חשבתי שהלידה עצמה עוד רחוקה. בערב החג, כל המשפחה חיוותה דעה על תאריך הלידה המתקרב ובא. אמרו לי מצד אחד שהבטן שלי למטה ואולי אלד עוד באותו לילה, ואחרים אמרו שזה בטח עוד רחוק. הצירים, בכל אופן, לא הפסיקו לשנייה, אבל חיכיתי בסבלנות ולא ביקשתי לנסוע שוב לבית החולים כי לא כאב לי יותר ממה שכאב קודם, ומכיוון שזו לידה ראשונה הנחתי שזה ייקח המון זמן עד שיתפתח משהו רציני.
אחרי ארוחת הערב כבר הרגשתי ממש לא טוב. הקאתי, ורק אז הבנתי שמשהו מתחיל. חזרנו הביתה, תיזמנתי צירים באפליקציה וחיכיתי שהמרווח בינהם יהיה כל חמש דקות. לפנות בוקר הגענו לליס, למיון נשים, אחרי שכבר ממש הרגשתי צירי לחץ והבנתי שהגיע הזמן. התקבלתי לחדר לידה מהר מאוד, בקושי יכולתי לעמוד והאחות שבדקה אותי הודיעה לי שיש לי פתיחה תשע. הייתי בשוק, שאלתי שוב ושוב אם היא עובדת עליי והיא אמרה לי: "אני רצינית לגמרי, את בלידה".
המיילדת הייתה מקסימה והציעה לי לוותר על האפידורל שכל כך בניתי עליו. היא הצליחה לשכנע אותי לסמוך על עצמי, סיפרה לי שלה בעצמה היתה חוויה טובה ללא אפידורל, וחוץ מזה כבר לא ממש היה זמן. היינו בסך הכל שעה בחדר הלידה, מהרגע שנכנסנו ועד שהניחו עליי את התינוקת. אני לא זוכרת הרבה, רק שהייתי מאוד קשובה לגוף שלי, בניגוד מוחלט לפחדים שהיו לי לפני. הרגשתי מתי ללחוץ, הייתי בפוקוס וכאב לי הרבה פחות ממה שפחדתי שיכאב.
נולדה עם שק מי שפיר שלם
במהלך הלידה חיסלתי כמויות עצומות של שוקולד. היה חג והכל היה סגור, אז פשוט רוקנו את המכונות האוטומטיות במסדרון. לא האמנתי שאני באמת מצליחה לעבור את כל זה ללא האפידורל המושיע, אבל רבע שעה של לחיצות הספיקו לי כדי להוציא אותה החוצה. לקראת הסוף שוב תקף אותי פחד, ובכל פעם שהראש שלה כבר בצבץ החוצה הפסקתי ללחוץ באמצע הציר. פחדתי להוציא אותה ממני, פחדתי להיקרע, אבל בשלב מסויים המיילדת אמרה לי שאין לי ברירה ואני חייבת ללחוץ. היא תפסה רגל אחת, אמרה לבעלי לתפוס את הרגל השנייה ופשוט הוצאתי אותה בכמה לחיצות חזקות. אריאל שלי יצאה עם שק מי השפיר שלם, והמיילדת קראה לכל מי שהיה במשמרת לבוא ולראות, כי זה באמת דבר נדיר ומיוחד.
דווקא הפחד שלי להיקרע התגלה כאמיתי: התפירה כאבה לי מאוד למרות ההרדמה המקומית (שכאבה לי מאוד כשלעצמה). אמרתי לבעלי שיחזיק אותי חזק כדי שלא אעיף בטעות בעיטה למישהו וכולם בחדר צחקו שהם צריכים לשים קסדה. זה אמנם זכור לי כחלק הפחות חיובי של החוויה, ובאמת שהתפרים כאבו לי יותר מהלידה עצמה, אבל גם זה נגמר מתישהו.
הצוות היה מסור וגרם לי להרגיש בטחון ביכולות שלי, ידע לנהל את הלידה בצורה שתאפשר לי להיות שלווה ולהתרכז במה שבאתי לעשות: ללדת. מהחוויה שם למדתי שאין ממה לפחד, כי הגוף יודע ללדת לבד. היתה לי חוויה מדהימה וזיכרון מתוק, וכמובן שנשארתי עם מתנה לכל החיים: אריאל שלי, בתי הבכורה.