סיפרתי לו שהתחילו לי כאבי בטן ואני לא יודעת אם זה צירים. התקשרנו למוקד של קופת החולים ותיארנו למוקדנית את תחושותיי, והיא אמרה שככל הנראה זה צירים. חשבתי שלא כואב לי מספיק, כי כולם הבטיחו לי ש"כשזה יהיה צירים את תדעי ולא תפספסי את הכאב". הכאב היה נסבל לחלוטין. התקשרתי גם לאמא שלי ותיארתי גם לה.
לפנות בוקר בעלי וידא איתי כמה פעמים שאכן הכאב חוזר ולא חד פעמי, כדי שלא נלך סתם. החלטנו לצאת לבית החולים. הגענו לחדר לידה בערך בשש בבוקר. אחרי בדיקה נאמר לי שאין לי עדיין פתיחה גדולה, רק של אחד וחצי, ושכנראה ישחררו אותי הביתה. שלחו אותנו לסיבוב בקניון, כי לא הייתה בחדר לידה רופאה שתשחרר אותי.
טיילנו בקניון בלי סוף. בעלי חשב שיצאנו למרתון. הלכנו, חזרנו, הלכנו, חזרנו. אמא שלי עדכנה אותי שהיא בדרך אליי, ואמרתי לה לחזור כי אין לי צירים סדירים ובטוח אשתחרר. היה לי ברור שאני חוזרת הביתה היום.
הכאבים גברו, וכשחזרנו לחדר לידה חיברו אותי למוניטור - והחליטו להכניס אותי לחדר לידה. התרגשתי מאוד, לא ידעתי בפני מה אני עומדת. דבר ראשון התקשרתי לליטל הצלמת, ואמרתי לה שאני נכנסת לחדר לידה ושתבוא כמה שיותר מהר.
"ביקשתי אפידורל בכל הכוח"
בסביבות 12 בצהרים התאשפזתי וקיבלתי חדר. הכאבים גוברים וגוברים. ביקשתי אפידורל בכל הכוח. אחרי שהזריקו לי את האפידורל, התלוננתי שקר לי ושיש לי בחילות. הרופאים אמרו שזה בגלל ההרדמה. מאוחר יותר הסתבר שהיה לי חום במהלך הלידה, ולכן הקאתי בלי סוף. בעלי כבר עמד לידי עם סיר מוכן להקאה באופן קבוע. כשהוא ואמא שלי יצאו לרגע, אפילו ליטל הצלמת עזרה לי.
הלידה עצמה הייתה מצוינת. הייתי עם כל כך הרבה אפידורל, שלא הרגשתי כאב כלל. הנסיך הקטן, יהב, נולד בשעה 19:40. ברגע שהוא נולד, לא הבנתי כל כך מה קורה איתי. אחרי שנייה התפרצתי בבכי וחיבקתי אותו בכל הכוח. זה היה אושר עילאי. אני ובעלי התחבקנו ולא האמנו שהוא שלנו.
בהתחלה פחדתי להחזיק אותו, כי מעולם לא יצא לי להחזיק ילד כל כך קטן. אבל עם הזמן התרגלתי, והיום אני נהנית מכל שניה איתו. היום אני מבינה מה זאת אהבה שאין לה גבולות. הלידה הייתה החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, ואני כל יום רואה את סרטון הלידה שלי ומתרגשת מחדש. אני שמחה מאוד לפרסם את סיפור הלידה שלי, כדי להראות לבנות שלא תמיד חייבים לסבול.
ליטל דאלי היא צלמת היירון, לידה ומשפחה