תמיד ידעתי שאהיה אמא. להביא ילד לעולם ממלא הרבה חורים בחיים, הרבה מקומות שהרגשתי בהם ריקנות, חוסר משמעות או בדידות. לפני שהילה נולדה, כל הזמן חיפשתי לי משמעות דרך עבודה וזוגיות, ורק אחרי שהפכתי לאמא המקומות האלה התמלאו באמת, הלב פשוט התמלא.
אפידורל בכלל לא היה אופציה
ההריון שלי היה נהדר, בלי עין הרע. הרגשתי מצוין, לא היו לי חשקים היסטריים או תופעות לוואי אחרות ועליתי די מעט במשקל. מתחילת ההריון היה לי ברור שלא אקח אפידורל. זו בכלל לא הייתה אופציה מבחינתי, אני מפחדת נורא ממחטים, והסיכונים נראו לי גדולים מדי: מה אם המחט תפגע לי באיזה עצב שם, ואני אהיה משותקת? החלטתי שאני אלד בלידה טבעית, והתחלתי להתכונן.
עשינו קורס היפנובירת'ינג, לידה תוך כדי מדיטציה. הקורס פשוט שינה את כל מה שחשבתי על לידות, וכך גם אצל בן הזוג שלי, רון. לפני הקורס רון לא האמין בכל העניין הזה של לידה טבעית, הוא חשב שאני משוגעת לגמרי, אבל אחרי שלמדנו הוא הסכים איתי שפשוט אין דרך אחרת ללדת. הקורס ממש ממיס את כל מה שחשבת קודם, ומראה לך שיש דרך אחרת, בלי אפידורל וצעקות ובכי.
ראינו סרטי לידה מדהימים, לידות טבעיות שבכלל לא נראו מפחידות או קשות, והשתכנענו. בקורס מסבירים על ההיסטוריה של הלידות, למה התחילו לתת אפידורל ואיך אפשר ללדת בלעדיו. ואפשר. זה רק מוכיח ששטיפת המוח שכולנו עוברים ניתנות לשינוי.
בשבוע 37, בבדיקה שגרתית, אמרו לי שהעוברית שלי קטנה מדי לגיל ההריון, ושכדאי ללכת לבדוק. נסענו לתל השומר, ששם תכננתי ללדת (במחלקה הטבעית כמובן), ושם אמרו לי שצריך זירוז. פשוט אין לתאר כמה בכיתי, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הלידה ושחלום הלידה הטבעית שלי נגמר.
כבר קבעו לי תאריך לשבוע מאוחר יותר, אבל התקשרתי לדולה שלי, והיא אמרה לי לשבת באמבטיה ולשים את הידיים על הבטן, להרגיש את התינוקת ולברר ביני לבין עצמי אם משהו באמת לא בסדר איתה. עשיתי מה שהיא אמרה, והרגשתי שזה לא נכון לעשות זירוז. ליתר ביטחון הלכתי גם לפרופסור ברקאי, והוא אמר שהכל נראה בסדר ושאפשר לחכות עם הזירוז.
כשהתחילו הצירים, הדולה אמרה לי לשתות כוס יין
ביום שבו הייתי אמורה ללכת לזירוז, התחילו לי צירים באמצע הלילה. לא הערתי את רון, פחדתי שהוא ייבהל. במקום זה שלחתי מיילים לאחותי בארה"ב, שהייתה ערה בגלל השעות ההפוכות. על הבוקר הערתי את אמא שלי, שישנה אצלנו במקרה, והיא הרגיעה אותי קצת. המשכתי להגיד לעצמי שאלו ברקסטונים, בדיעבד אני יכולה להגיד שהייתי בהכחשה מטורפת.
החלטתי לעשות יום כיף עם אמא: הלכנו לאכול ברוסטיקו, לקחנו סרט, אפילו הלכתי לקנות בגדי הריון ובחרתי שני זוגות מכנסיים – כאילו סירבתי להבין שההריון שלי עוד שנייה נגמר. המוכרת, בחורה מקסימה שהיום היא הבייביסיטר של הילה, אמרה לי שהיא בחיים לא ראתה מישהי שקונה מכנסיים תוך כדי לידה.
בערב התקשרתי לדולה, שאמרה לי לשתות כוס יין ולשבת באמבטיה, ולאט לאט הרגשתי צירים ממש, ממש חזקים. בשלב הזה החלטנו להתחיל לתזמן צירים, וכנראה שזה עשה לי משהו, כי התחלתי ממש להרגיש אותם.
אחרי כמה צירים רציניים, אמרתי לרון ולאמא שלי שנראה לי שהגיע הזמן לנסוע לתל השומר. הייתי נורא עייפה, לא ישנתי הרי בלילה הקודם, ונרדמתי באוטו. כשהגענו רון שאל אם לעזור לי לצאת, ואמרתי לו, חצי מתוך שינה, שלא צריך ללכת לבית חולים בעצם, ושיחזור הביתה. הוא לא הבין מה נסגר איתי, ואמא שלי אמרה לו שיעשה סיבובים בחניון עד שאתאפס על עצמי.
עשינו סיבובים בחניון של תל השומר, וכשסוף סוף שכנעו אותי לצאת מהאוטו, לא הסכמתי להיכנס למיון. רון לקח אותי לטיול מסביב לבית החולים, עד שנרגעתי קצת והסכמתי להיכנס ולבדוק פתיחה. כנראה שבאיזשהו מקום קצת פחדתי מהלידה, מלהפוך לאמא, פחדים טבעיים אמנם אבל העדפתי כנראה לדחות כמה שיותר את ההתמודדות איתם.
כשנכנסנו למיון, גילינו שהפתיחה שלי היא רק סנטימטר אחד. בכל זאת קיבלו אותי, ומיד הנחתי את האייפוד בצד ונכנסתי להתקלח. הייתי במקלחת שלוש שעות שלמות, ורק אחר כך גיליתי שכל הזמן הזה התנגן שם שיר בריפיט: FEELING GOOD של נינה סימון: "שחר חדש, יום חדש, חיים חדשים" היא שרה שם, אי אפשר לתאר טוב יותר את האירוע הזה.
רון ואני התנשקנו באמבטיה
בינתיים הגעתי לפתיחה חמש, וקיבלתי אישור כניסה למחלקה הטבעית. זה היה כמו גן עדן: מוזיקה נעימה, ריח של לבנדר, אורות נמוכים, מילאו לי אמבטיה חמימה מראש. מרוב הלם מכמה שהיה שם יפה ונעים, נעלמו לי הצירים. אבל די מהר הם חזרו.
אחרי הניסיון הטוב שהיה לי עם המים, מיהרתי להיכנס שוב לאמבטיה, והפעם רון היה איתי. היינו שם כמעט שש שעות, ואני הייתי מסטולית לגמרי. לא צעקתי, רק הוצאתי קולות נמוכים בכל ציר, כמו בשיעור יוגה. פתאום תפסתי את רון ונישקתי אותו, הכל היה כמו הזיה כזו, מעורפל.
היו לי רק שני רגעים שיצאתי בהם מהריכוז של ההיפנובירת'ינג, ורק בהם הרגשתי מה זה צירים באמת. מהר מאוד הכנסתי את עצמי שוב למדיטציה, כי זה ממש כאב.
עם כל ציר הרגשתי שאני עוזרת לה לצאת, שאני עובדת עם התינוקת שלי. אני זוכרת שאמרו לי שיהיה רגע שתתחנני לאפידורל, אבל זה פשוט לא קרה לי. זה לא מובן מאליו, ועבדתי קשה מאוד בשביל זה, אבל ההכנה שעשיתי פשוט שיככה לי את הכאבים ועזרה לי ללדת כמו שרציתי.
בלחיצה האחרונה שרתי כמו זמרת אופרה
בגלל שהייתי בלי אפידורל, לא הייתי צריכה לחכות שהמיילדת תגיד לי מתי ללחוץ, ידעתי בדיוק מתי הגיע הזמן. יצאתי מהאמבטיה, ישבתי על שרפרף ונתליתי על חבל שירד שם מהתקרה, ואחרי שלוש לחיצות היא יצאה. בלחיצה האחרונה שרתי מן תו גבוה, כמו של זמרת סופרן באופרה, במשך כל הלחיצה, עד שהיא יצאה.
הילה יצאה יחד עם המים שלה, שלא ירדו במשך כל הלידה. בדיוק בגלל זה אני נגד לפקוע את המים באופן יזום: המים הגנו עליה ועזרו לה להחליק החוצה, כל שהיא יצאה ברורה, לא מעוכה ונקייה מאוד, ואני לא נקרעתי בכלל. כמו שאמרו לנו מראש, היא הייתה קטנטונת – קצת יותר משני קילו וחצי – אבל בריאה ומקסימה לגמרי.
רון חתך את חבל הטבור, וישר שמו אותה עליי. על אמא שלה. אני מאמינה שלכל אחת יש כוח ויכולת ללדת טבעי, זו שאלה של רצון, וזה משהו שצריך ללמוד. אין ספק שזה מפחיד, וצריך לדעת ולהתכונן כדי להתמודד נכון. זה לא בלתי אפשרי.
התרגשתם? רוצים לחלוק את סיפור הלידה שלכם? כתבו אלינו