לצערנו, ההריון שחיכינו לו איחר להגיע. שנינו לא חזקים בדחיית סיפוקים, והרגשנו שהכישלון מתחיל לחנוק אותנו ואת הזוגיות שלנו. כמי שהמקצוע שלה הוא דיאטנית ומדריכת כושר, התאכזבתי וכעסתי על הגוף שלי. טיפחתי אותו, הענקתי לו רק אוכל בריא והפעלתי אותו כל הזמן. לא הבנתי איך זה שהוא בוגד בי ככה?
הדרך המקבילה שלי להתמודד עם המצב היה להמשיך לרוץ. הייתה לי תוכנית מגירה – להשתתף במרתון. מבחינתי זה היה או מרתון או הריון, מה שיגיע קודם. וככה יצא שאחרי כל פעם שהייתי רואה רק פס אחד בבדיקת הריון ביתית, הייתי נועלת נעלי ריצה ופורקת את האכזבה בדרך הכי יעילה שאני מכירה. פשוט רצה את זה החוצה. בסופו של דבר, גם השתתפתי בריצה של חצי מרתון. הודעתי לבעלי שאני כנראה צריכה לשחרר את העניין הזה של ההריון, ורק אז נצליח. זה קרה. זה עבד.
בשבוע בו נכנסתי להריון התאמנתי הכי קשה שאי פעם התאמנתי. היינו בעננים ושמחתי להחזיר את החלום הישן והגדול על המרתון לעוד קצת זמן במגירה. במהלך ההריון הרגשתי מצויין, בהתחלה המשכתי לרוץ, ובהמשך הלכתי. ובמקביל, התכוננתי למרתון לידה. הייתי נעולה על הרעיון של לידה טבעית והודעתי לכולם שאצלי לא יהיה אפידורל. אני יודעת מה זה כאב, ואתמודד איתו. והיה לי ברור שאני יוצאת בנעלי ריצה מחדר הלידה. כדי להגביר את המוטיבציה, אפילו נרשמתי מראש למרתון בפריז ו"הבטחתי" לעצמי כמעט שנה מהלידה כדי להשתתף בו. בזמן כתיבת השורות האלה, אני מודה שאני לא יודעת אם הייתי יותר תמימה או יותר מטומטמת.
על אף חודש תשיעי מאתגר במיוחד, הלידה התחילה מצויין, נלקחתי ישר לחדר יולדות של לידה טבעית לפי התוכנית. ישבתי על כדור הפיזיו והעברתי את הזמן באמבטיה. לא הייתי מוכנה בשום צורה למה שעתיד להיות התרסקות איטית וכואבת של חלום הלידה הטבעית.
הלידה הייתה ארוכה, מלאת התערבויות, כואבת ובעיקר טראומתית לתינוקת ולי. היא נאותה לצאת רק בחדר ניתוח אחרי איומים בקיסרי. אחד הרגעים הכי קשים היו כשיצאה סוף סוף אבל לא יכולתי להחזיק אותה עליי, ודאי שלא להניק אותה. בעלי לא יכול היה להיות שם באותו הרגע והיא נלקחה החוצה בידיים זרות. נשארתי המומה וכאובה. בשניות התמלאתי ברגשות אשם וכעס על עצמי ועל הגוף שלי. בפעם השנייה בחיי, הרגשתי שהוא אכזב אותי ושאני אכזבתי את התינוקת שלי.
הריצה הצילה אותי מדיכאון שאחרי לידה
בתקופה שאחרי הלידה הייתי הרוסה פיזית ונפשית. כשראיתי את הגוף שלי בפעם ראשונה במראה, בכיתי. באופן כללי, די בכיתי בתקופה הזו. סבלתי מסיוטים בלילה, חוויתי את הלידה שוב ושוב, וכל פעם שהסתכלתי על הקטנה שלי הרגשתי אשמה. למזלי, יש לי משפחה מדהימה שלא נתנה לי לשקוע לתוך הדכדוך. אמא שלי, שהיא ספורטאית עם רזומה של 4 מרתונים, דרבנה אותי לחזור להליכות עם העגלה ובלעדיה. אחרי 3 חודשים, הרמתי את שתי הרגלים באוויר בפעם הראשונה.
התחושה היתה מדהימה. החלום על מרתון אולי נראה לא רלוונטי וטיפשי - אבל הוא פה להישאר. במבט לאחור, מאוד יכול להיות שהריצה הצילה אותי מדיכאון לאחר לידה.
בזמן הריצה מצאתי את הזמן לחשוב, לתכנן תוכניות ולפעמים גם לא לחשוב על כלום ורק לשמוע את הצעדים על הקרקע. הרגשתי שכל צעד הופך אותי לאמא טובה יותר. כשהיו משברים בריצות הארוכות אמרתי לעצמי שאני חזקה, יכולה ורוצה. מילים שכל אמא רוצה שהבת שלה תגיד לעצמה.
השנה חלפה, ומצאתי את עצמי על קו הזינוק במרתון פריז. הרגשתי כל כך קטנה בתוך ים של יותר מ-40,000 רצים. לכל אחד מהם סיבה משלו לרוץ. באותו רגע, בהמתנה לזינוק, שחררתי לתמיד את הטראומה ואת האשמה. אמרתי לעצמי שזה ממש לא משנה אם ואיך אני אסיים את הריצה הזו. אני את שלי עשיתי ועכשיו זה הזמן להנות. לשמחתי הרבה, זה בדיוק מה שקרה ואכן נהנתי מכל רגע. זו היתה אחת מהפעמים הבודדות שלא חשבתי על כלום בזמן הריצה, רק הסתכלתי על הנוף המדהים ורציתי לחבק את הילדה שלי שנשארה בארץ.
סיימתי את הריצה בחיוך גדול ועד עכשיו אני עדיין מחייכת. זה הניצחון הקטן שלי. בשנה האחרונה רבות מהחברות שלי ילדו ולכולן אני אומרת שהעובדה שיש לנו רחם לא הופכת אותנו לאמהות. היום אני מבינה שזה לוקח זמן, כזה או אחר. זה לא משנה את העובדה שמבחינתי אין שום הגיון בדרך שילדים יוצאים לעולם. במיוחד לא הגיוני שאירוע שאמור להיות שיא הנשיות מרגיש כאילו אוטובוס דרס אותך והמון אנשים באו להסתכל.
*טל גפני היא תזונאית קלינית, מאמנת כושר ואמא של נטע
יש לך סיפור הריון ולידה מעניין? שתפי אותנו ונשמח לפרסם אותו ninemonth@mako.co.il
לעוד סיפורי לידה מרגשים ומעוררי השראה