כך דמיינתי את לידת הבת שלי וכך היא ממש לא נראתה. כמו כולן חיכיתי לרגע ההוליוודי הזה, אלא שמסתבר שעבדו עליי ביג טיים והרגע ההוא פשוט לא מגיע. במקומו אני מתעוררת בחדר ניתוח לבן וקר. אמא, לראשונה בחיי, אבל מוטרדת ברגעים האלה משאלות אחרות לגמרי, כמו: למה דבוקה לי מסכת חמצן לפנים? מה פשר המוניטור הזה שלא מפסיק לצפצף? ולמה לעזאזל אני לא מצליחה להפסיק לרעוד? "את צריכה להירגע", מסכם הרופא שבחדר את פרץ השאלות ההיסטרי שלי, שולח זרם מורפיום לעירוי ומשגר אותי לעולם שכולו טוב .
בתום שלושה ימי צירים נטולי שינה, שמלווים בהקאות (כן, מסתבר שזה קורה לפעמים), הגעתי לחדר הלידה מפוקחת לחלוטין מאשליית הלידה הטבעית, משוועת לאפידורל ובטוחה שהסיפור הזה של "הלידה" ייגמר ממש בשנייה שקיבלתי את הזריקה המיוחלת. אבל לעוברית הקטנה דווקא היו תכניות אחרות. הצניחות החופשיות בדופק שלה, כמו גם המים המקוניאלים (או במילים פשוטות: הקקי הראשון שהחליטה לעשות עוד בעודה ברחם) – שלחו אותי לקיסרי חירום, כזה שעושים לרוב בהרדמה חלקית עם אפידורל. כשהאפידורל לא השפיע – הודיעו שעוברים להרדמה מלאה ומסכת הרדמה הודבקה לפניי ללא זמן לשאלות. עד כאן לזיכרון הלידה שלי.
כשעה אחרי. יום שבת, ה-19.9, לפנות בוקר. אני קמה שוב באותו חדר ניתוחים. ירון (בן הזוג) מופיע ומציג לי תמונה שבה הוא מחזיק יצור קטן עם אף מוזר, שלא דומה לכלום. הוא נראה מותש ועוד לא מספר על שעבר עליו בשעות האחרונות. הוא רק מסביר שהכל בסדר וממלמל משהו על קצת חמצן שהתינוקת מקבלת באיזושהי פגייה "בגלל כל הבלאגן".
חמצן?! פגייה? נראה שהמורפיום נותן את אותותיו כי אני לא טורחת לשאול שאלות. רק מהנהנת בחיוך וחוזרת לישון.
עם היציאה מחדר הניתוח וההגעה למחלקת היולדות שוטף אותי גל הודעות הוואצ'פ והסמס. רובן מאנשים שראו (ברוב חוצפתם וחוצפתו של בן זוגי) תמונה של הבת שלי עוד לפני שאני בכלל זכיתי לראותה. אז יש לי בת אי שם בעולם, אני מנסה להסביר לעצמי, רק שמעולם לא נפגשנו ולא ברור מי היא ומה היא בדיוק. אני מודה לכולם בנימוס על האיחולים הלבביים אבל לא מרגישה שמגיע לי ברכות על משהו, מה שרק גורם לי להרגיש רע עוד יותר.
"אני צריכה לקום, חייבת לראות אותה"
רק כשהשפעת המורפיום מתפוגגת אני מתחילה לשאול שאלות. הבת הזאת שלי מסתבר בלעה את המים המקוניאלים העכורים ברחם, מה שיצר חור בריאה. לא רק שלא קיבלתי את פניה כשיצאה לאוויר העולם, מתברר שגם לא הייתי בשבילה כשחוותה את הטראומה הראשונה בחייה. "אני צריכה לקום, חייבת לראות אותה", אני מנסה לשכנע במחלקה ונראה שדמעות של אם טרייה והורמונלית מצליחות להוציא גם אחות וותיקה ומותשת מאדישותה.
כ-12 שעות אחרי הלידה (שנראות כמו נצח), עם רגל רדומה, על כסא גלגלים, עם קטטר וחלוק פרחוני, קולקציית הסתיו של ביה"ח ליס, אנחנו נפגשות לראשונה - רומי ואני, במחלקת טיפול נמרץ ופגים של ביה"ח, לצלילי מוניטורים מחרישי אוזניים. הכניסה: רק עם חלוק צהוב סטרילי, רק על כסא משרדי על גלגלים (ולא עם כסא הגלגלים שישבתי עליו, כי הוא לא סטרילי מספיק), לא יותר משני מבקרים ביחד ורק אחרי שרחצנו ידיים עם שני סוגי חומרי חיטוי. לא בדיוק מה שסיפרו לי על רגע המפגש הקסום הזה, לא ממש התנאים האידאלים לאהבה ממבט ראשון. בתוך אינקובטור סגור היא שוכבת. יצור קטן, חסר אונים ומכוסה בצינורות פוגש יצור גדול, קצת מדמם, קצת מסומם. וכל שנותר לי לעשות הוא להושיט אצבע לתוך החלונית הקטנה ולספר לה, למקרה שהתעניינה, ש"אני אמא, נעים להכיר" ולומר: "סליחה על האיחור".
למיטה במחלקה אני חוזרת בידיים ריקות. כשירון יושב לידי ברור שמשהו שם השתנה. כמו הרגע שבו מסתיים הקרב והחבר הטוב שלחם לצדך הוא כבר הרבה יותר מחבר טוב. אני צוחקת שחשב שעשה עסקה לא רעה עם בחורה שצעירה ממנו בשני עשורים כמעט וקיבל מקרה סעד עם קטטר, אבל אז אני שומעת לראשונה מה בדיוק היה שם בלידה והכל נראה כבר מצחיק פחות. הוא מספר שרומי לא בכתה כשנולדה, שבעודה שקטה הובהלה על ידי הרופאים מתוך חדר הניתוח כדי לשאוב את המים מראותיה, והוא מצדו כבר חשב שהסיפור נגמר. הוא גם מספר איך אחרי תמונה חטופה עם אבא, היא הובהלה הישר לטיפול נמרץ עם מה שנקרא "חזה אוויר", שאם החמצן לא יספיק כדי לסגור את החור יצטרכו להחדיר נקז בין הצלעות, ואז איחל לילה טוב ונדרש לעזוב את המחלקה. אני נשארת לבהות בתקרה למשך הלילה. האדרנלין וההורמונים מציפים ובכי של תינוקות שבוקע מהמסדרון לא משפר את המצב. אני נרדמת לרגע אבל מיד מתעוררת. "הקול בראש" מסביר שאת גוש החוויות הזה עוד קצת גדול עליו לעבד עדיין. מי הגאון שהחליט שאם אחרי לידה צריכה לישון לבדה? למרבה המזל החור בחזה נסגר מעצמו. היא הבריאה, אך נאלצה להישאר להשגחה.
אני נפרדת מהבת שלי עשרות פעמים, עוד לפני שמלאו לה שבוע
אומרים שהורות מגיעה בחבילה אחת עם רגשות אשם, אז הנה זה מתחיל. במשך חמישה ימים אני רק מגיעה לבקר את אותו יצור קטן שמגדלות האחיות במחלקת פגים וטיפול נמרץ די לבדן ודי בהצלחה. המוטו המפורסם "סקין טו סקין" (חשיבות מגע עורו החשוף של התינוק בעורה של האם) שמפמפמות יועצות הנקה נשמע כעת כמו בדיחה. האינטימיות עם החלוק הצהוב והאולם המלא בפגים ובאחיות היא מאתנו והלאה. אני מנסה להיניק מאחורי פרגוד מאולתר ונכשלת, גם אחרי מאמציהן של שלוש יועצות הנקה. בסוף, לאחר דלקות ואישפוז נוסף אני מרימה ידיים ומחליטה לפרוש מניסיונות ההנקה העקרים, אלא שלמבוכתם של הרופאים הבכירים - היחידות שיודעות להנחות אותי כיצד להפסיק להניק הן אותן יועצות ההנקה של ביה"ח שמסכמות את פגישתנו במילה אחת: "חבל". רומי חוזרת לישון: מחד, ברור שאין טעם לעמוד בצד ולהסתכל וחשוב לנוח קצת אחרי הניתוח. מנגד, זה כרוך בלעזוב אותה שוב. אני קמה. נפרדת ממנה עשרות פעמים, עוד לפני שמלאו לה שבוע.
אבל דווקא כשנדמה שהמצב החדש הפך לשגרה - זה קורה. "רומי משוחררת", מודיעים לנו. אנחנו מביאים את הסלקל האדום שבחרנו בקפידה ואת החליפה הקטנטנה והוורודה שחיכו ברכב ומשחילים את רומי לתוכם. ירון מתניע את הרכב ואני את שקי הדמעות. אני מסתכלת עלייה ומבינה שזה באמת קרה בסוף. שיש לנו ילדה. והיא רק שלנו. לא של אף אחות שהרימה גבה בפגייה, גם לא של שום יועצת הנקה עם מבטא אמריקאי. אדם קטן שיצרנו ובאורח פלא יש לו עשר אצבעות, אף קטן וחמוד (הוא לא באמת מוזר כמו בתמונה) ופה, והוא אפילו קצת דומה לנו באיזושהי צורה. הרגע שלי הגיע והוא לא דומה לאף אחד מאותם רגעים שסיפרו לי עליהם, אבל הוא לא פחות מרגש.
>> יש לך סיפור לידה שהיית רוצה לשתף? תכתבי לנו ninemonth@mako.co.il