זה התחיל ביום שגרתי לחלוטין. ב-8:00 בבוקר, בשבוע 40+6, הייתי במעקב הריון עודף אצל אחות קופת החולים. לפי המוניטור ראו שיש לי "פעילות רחמית" - אבל לא מעבר לזה.
המשכתי את היום בטיול בכל רחבי פתח תקווה עם חמותי, בציפייה לצירים שיגיעו סוף סוף. בצהריים חזרנו אליה הביתה, הייתי חייבת לנוח ולאכול אחרי הסיבוב בחוץ עם הבטן.
בעלי לא האמין שיש לי צירים
ופתאום הרגשתי ציר. אני זוכרת שהשעה הייתה 13:30, והציר היה כל כך חלש שבכלל לא הייתי בטוחה שאני מרגישה נכון. ידעתי שצירים אמורים להגיע כל כמה דקות, והחלטתי לתזמן כדי לבדוק אם זה באמת צירים או סתם התכווצויות. הציר הבא הגיע אחרי 12 דקות, ונמשך בערך 30-40 שניות. אבל שוב, אחרי שהציר עבר, אמרתי לעצמי שאני בטח מדמיינת, וזה בכלל לא ציר. לחמותי לא אמרתי כלום כי עדיין לא הייתי בטוחה, ולא רציתי שזו תהיה אזעקת שווא.
ב-17:30, אחרי 4 שעות של צירים שכבר מתחילים להגיע כל 7-8 דקות והליכה לשירותים לעיתים תכופות, החלטתי להתקשר ללירן, הדולה המקסימה שלי. אמרתי לה: "נראה לי שיש לי צירים", והיא כמובן נכנסה ישר לתפקיד, ושאלה כל כמה זמן זה מגיע, כמה זמן נמשך כל ציר והכי חשוב: איך אני מרגישה.
קבענו שנדבר בערב, לעדכון נוסף. לבעלי, שהיה בעבודה, עדיין לא אמרתי כלום. ב-18:00 הוא התקשר מהעבודה, כי קבענו ללכת בערב לחברה שילדה יום לפני כן. הוא אמר שעוד שעה הוא יוצא מהעבודה, ונלך לבקר את זוג החברים שלנו - אלא אם כן אני אומרת לו שיש לי צירים. עניתי: "דווקא יש לי".
כמובן שבהתחלה הוא לא האמין, ושאל כמה פעמים אם זה רציני. בסוף הוא אמר שהוא ייצא תכף, ואז כבר התחלתי לאבד את הסבלנות ואמרתי לו: "עכשיו!". הוא הגיע מהר, אסף אותי מהבית של אמא שלו ונסענו הביתה.
ב-19:00 התקשרתי ללירן: עדיין מחוייכת, אבל קצת כואבת, להודיע לה שהצירים כבר מתחילים להיות יותר חזקים ושמתחיל לכאוב לי. בזמן צירים היא אמרה לי לא לדבר אלא פשוט לנשום, וזה מה שעשיתי. היא ביקשה שאמשיך לתזמן את הצירים בצורה יותר מדוקדקת. ישבנו שנינו במיטה, וניסינו לתזמן את המרווח בין הצירים וכמה זמן נמשך כל אחד. שמנו לב שהצירים מגיעים כל 3-4 דקות, ונמשכים כמעט דקה שלמה.
ב-20:30 התקשרתי ללירן, סיפרתי לה שהצירים כבר ממש תכופים, אבל מאיך שנשמעתי היא התרשמה שאני עדיין לא ממש בלידה פעילה. הצירים כבר הגיעו כל שתי דקות, וקצת אחרי עשר בערב פגשתי את הפקק הרירי.
החלטתי שכואב לי מדי ואני רוצה ללכת לבית החולים.
כמעט ניתוח קיסרי
כשהגענו לתל השומר, חיכינו רק כמה דקות בחדר ההמתנה. קיבלו אותי מהר כי נראיתי סובלת, ובאמת כבר לא היה לי קל בשלב הזה. רציתי להקיא, אבל לא הצלחתי, ואז חיברו אותי למוניטור. לצערי, את המוניטור עשיתי בשכיבה - חצי שעה של כאב. כבר לא רציתי לידה טבעית, וביקשתי אפידורל. יותר פחדתי מהלידה עצמה מאשר מהכאב של הצירים. אחרי חצי שעה של מוניטור האחות בדקה לי פתיחה, והופתעה כמעט כמוני: פתיחה 7. יאללה, הולכים לחדר לידה.
בעלי התקשר ללירן לבשר לה על הפתיחה שלי. היא נורא הופתעה, טסה ישר לבית החולים ותוך רבע שעה כבר הייתה איתי בחדר לידה. בשלב הזה כבר הייתי אחרי פקיעת מים, ועם עירוי כהכנה לקבלת האפידורל. כשהמרדים הגיע בדקו לי שוב פתיחה, ואז גילינו: יש לי פתיחה מלאה!
בדרך כלל לא נותנים אפידורל בפתיחה מלאה, אבל מכיוון שהעובר היה במצג אופקי, הסכימו לתת לי אפידורל ולחכות שהוא יעשה רבע סיבוב וירד בתעלה בעצמו. כל התהליך הזה נמשך 3 שעות שלמות של מוזיקה לטינית, מסאג'ים בלי הפסקה, טיפות הומופאתיה והרבה צחוקים, באדיבות האפידורל. רק אחר כך לירן סיפרה לי שהיה איום ממשי בניתוח קיסרי אם העובר לא יתהפך, והיא לא אמרה כלום כדי לא להדאיג אותי. גם היום, אני חושבת שלנוכחות שלה היה משקל מכריע בעובדה שהצלחתי ללדת רגיל ולא נזקקתי לניתוח.
אחרי שלוש שעות בדקו אותי שוב, והגיעה הבשורה המשמחת: הוא התהפך, אפשר להתחיל ללחוץ! בגלל האפידורל לא הרגשתי את צירי הלחץ, ולחצתי לפי ההוראות של המיילדת. לפי הספר, שלוש לחיצות לכל ציר. לא ידעתי אם אני עושה את זה כמו שצריך, אבל המיילדות כל הזמן אמרו לי: "נו... עוד קצת... קדימה...". זה היה מתיש מאוד, אבל אחרי חמישה צירים זה פשוט קרה.
רואי היה עליי, לא חשבתי על שום דבר אחר
בשעה 3:39 הוא יצא מתוכי, והונח עליי. אני פשוט לא האמנתי שהדבר המתוק הזה יצא ממני, ולא הפסקתי לשאול אם הוא שלי. אחרי שחתכו את חבל הטבור, המיילדות לקחו אותו לשקילה. הבטן שלי הייתה עצומה בסוף ההריון, והערכת המשקל הייתה 3.5 קילו אבל כשהמיילדת באה ללחוץ לי את היד, אמרה לי "כל הכבוד" והכריזה שהמשקל שלו הוא 4.354, פשוט לא האמנתי שהצלחתי ללדת תינוק כל כך גדול.
באופן מפתיע, למרות הגודל העצום של רואי לא נאלצו לחתוך אותי, והיו לי רק כמה קרעים קטנים. למרות שהייתי כבר בלי אפידורל, כמעט לא כאב לי כשתפרו אותי. רואי היה עליי, ולא חשבתי על שום דבר אחר.
ואגב, גם היום, שמונה חודשים אחרי, רואי הוא תינוק גדול: אחוזון 97, קצת יותר מעשרה קילו של מתיקות ויופי.
סייעה בהכנת האייטם: רוני שגב זכריה