"איזה כיף לך", אמרה האחות, "את תהיי מהנשים האלה שמגיעות לבית החולים ומיד יולדות". בניגוד ללידה הקודמת, שבה כבר הייתי עם אפידורל בשלב הזה, עכשיו הרגשתי היטב את צירי הלחץ. חשתי התעלות, מתברר שלידה יכולה להיות חוויה מתקנת
יום שישי, שבוע 39+4 החלטתי שאם אלוש בצק יתחילו לי צירים. אז הלכתי לאחותי והכנו פיצה.
יום שבת, 10:00 כנראה שללוש בצק באמת עוזר. התחלתי להרגיש צירים אבל רציתי למשוך עוד קצת כי למדתי לקח מהלידה הקודמת.
לא כאב לי, הלידה היתה חוויה של התעלות | צילום:
תומר ושחר צלמים
שיחקתי אותה כאילו אין לי צירים
בלידה של שני, הגדולה שלי, הגעתי לבית החולים בשלב די מוקדם ואפילו שעוד לא הייתה פתיחה החליטו להשאיר אותי באשפוז. מה שעשו מהרגע הזה ועד הלידה, זה בעיקר להלחיץ אותי. אמרו לי שיש לי לחץ דם גבוה, שעוד מעט אצטרך ניתוח קיסרי ומה לא. הפעם החלטתי להעביר את הצירים בבית, בלי לחץ, ולהגיע כשבאמת צריך.
ואכן, הכל היה כל כך רגוע ושונה מהלידה הראשונה. תוך כדי צירים שיחקתי עם שני, בישלתי ארוחת צהריים, הלכנו לגינה והיו רגעים ששיחקתי אותה שאין לי צירים כדי שבעלי, ירון, לא ירצה ללכת לבית החולים.
19:00 הצירים התחילו להופיע בתדירות של 5-7 דקות אבל אני עדיין הייתי רגועה, התקשרתי לאמא שלי שהייתה אמורה לשמור על שני ואמרתי לה שעוד אין טעם שתבוא ושאם הצירים יהיו צפופים יותר, אני אזעיק אותה.
הגוף הכתיב לי מה לעשות
19:15 רק סיימתי לדבר עם אמא שלי ותוך רבע שעה הצירים התחילו להופיע כל דקה או שתיים. ממש הרגשתי שהגוף שלי אומר לי מה לעשות ,בניגוד ללידה הראשונה בה בכלל לא הרגשתי את הצירים כי הייתי עם אפידורל, וחוץ מזה הרופאים אמרו לי כל הזמן מה לעשות.
התחלתי למשל לקפוץ במקום ולנשום בצורה שונה, וכל זה לא בגלל קורס הכנה ללידה אלא כי הגוף הכתיב לי.
19:20 ירון התקשר לאמא שלי להגיד לה שכדאי שתגיע מהר.
20:00 אמא שלי הגיעה.
20:15 הגענו לבית החולים תל השומר. ירון נעמד מאחורי תור של 7 זוגות שחיכו שיקבלו אותם לחדר הלידה ואני, שבדרך כלל מאוד מנומסת, ידעתי שאין מצב שאני מחכה – הרגשתי שעוד רגע אני יולדת ופשוט עקפתי את כולם ורצתי פנימה. הכל קרה מאוד מהר. נכנסתי אל המחלקה והתנהגתי כמו ב"טמטמת לידה" – ראיתי אחות שזכרתי מאשפוז שהיה לי במהלך ההריון וקראתי לעברה – "איזה יופי שזאת את! אני לא זוכרת את הלידה הקודמת אבל נראה לי שככה מרגיש הסוף!"
נדמה לי שבגלל הניסיון שלה היא פשוט ראתה בעיניים שלי ובהתנהגות שלי שאני עומדת ללדת כל רגע. היא לקחה אותי מיד לבדיקה ואמרה משהו בסגנון "איזה כיף לך, עכשיו תהיי מהנשים שמגיעות וישר יולדות".
האחות רצתה לגשת לבדוק אם יש מקום בחדר הלידה ואמרה לי לחכות רגע אבל כמו בחדר הקבלה, גם הפעם הבנתי שאני לא יכולה לחכות ופשוט הלכתי אחריה.
"חכי בחוץ, הרצפה רטובה". מה שתגידי
תוך כדי שאנחנו הולכות לחדר הלידה, הבנתי שאני כבר מרגישה צירי לחץ וזה דווקא לא היה כל כך נורא – יותר תחושה של לחץ מאשר של כאב והרגשתי שזה משהו שאני מסוגלת להתמודד איתו.
הגענו לחדר הלידה והאחות שליוותה אותי הלכה לקרוא לירון מהתור ואמרה לי – "חכי, אל תלחצי בינתיים", אבל הרגשתי שאני חייבת ללחוץ ברגע שהיא הלכה. המנקה צעקה לי לחכות בחוץ כי הרצפה רטובה. כן, מה שתגידי. נכנסתי פנימה והצלחתי איכשהו לטפס על המיטה ל"עמידת שש".
האחות אמרה לי "תתהפכי על הגב, ככה אני לא יכולה ליילד אותך" ובעודה אומרת את זה, לחצתי לחיצה שנייה והראש כבר היה בחוץ. אני זוכרת שהתחשק לי להגיד לאחות הזאת באותו רגע "תתמודדי".
תוצאה מהממת
20:30 לחיצה שלישית, ואופיר היה בחוץ. פשוט ככה, בלי אפידורל בסופו של דבר. האמת היא שלאורך כל היום ואפילו בשלב של צירי הלחץ לא הרגשתי כאבים ואפילו אפשר להגיד שהייתי בסוג של אופוריה. אני לא בן אדם רוחני ובדרך כלל עם שתי רגליים על הקרקע אבל הלידה השנייה הייתה דומה לחוויה של התעלות. הפעם הכל היה בשליטתי, התמודדתי עם הכל בעצמי וזו הייתה חוויה מעצימה.
