יצאתי לחופשת לידה בחודש תשיעי, וכמו רוב ההריוניות המודרניות ביליתי גם אני את מיטב שעות הפנאי מול מנוע החיפוש של גוגל. חודש שלם ישבתי בבית בציפייה, בלי שהיה לי מושג למה.
אני יודעת שהגוף שלי הולך להיות במתקפת כאבים הכרחית, ואין לי מושג מתי זה יקרה ואיך זה יקרה. ידעתי שזה אורב לי בפינה ושאסור לחשוב על זה, כי זה לא עוזר אבל לא הצלחתי לשחרר.
אישה עגולה עם צרבות מחפשת תשובות בגוגל
הלא נודע השאיר אותי עם דחף עז לקבל תשובות - ומהר. אישה עגולה עם צרבות ועיגולי זיעה יושבת מול מחשב ויורה תופעות הריון אל מנוע החיפוש: "התכווצויות ברחם", "דחיפות במתן שתן", "טפטוף מי שפיר?", "כאבים חזקים במפשעה פלוס תזוזות של עובר", "גירד לי בעין בזמן שאכלתי צ’יפס האם זה אומר שאני עומדת ללדת כבר?" רציתי לדעת הכל, רציתי להיות מוכנה, זה לא יתקיף אותי, אני הולכת לנצח את הלידה הזאת.
לצערי, החיפושים האין סופיים לא נתנו לי את התשובות החד משמעיות שלהן פיללתי, ובעיקר הובילו אותי לקריאת סיפורי הלידה המסתובבים ברשת. אני יכולה להגיד שקראתי את כולם, ולא קראתי אף אחד. את סיפורי הלידה אני יכולה לחלק לשניים ואת הלך הרוח שלי להגדיר כמניה דפרסיה: חצי מהסיפורים מלבבים ושמחים, עם ילדים שיצאו עם לבבות חגים מעליהם, והחצי השני כולל בעיקר אסונות טראומטיים, שמהם איכשהו יצאו ילדים בריאים. את החצי השני הדחקתי, בטענה שזה מאוד אינדיבידואלי. ואילו בראשון הרציונל אמר לא, זה בטוח לא ככה, אבל הלב נדחף והתעקש: זה ככה, זה ככה!
וכך, בחודש התשיעי סיפרתי לכולם כמה לידה זה אירוע מפחיד, אבל בלב מדמיינת איך תקרת בית החולים נצבעת בצבעי הקשת. הסתובבתי לי בניסיון נואש לנסות ולהבין איך לעזאזל אני (בתחושה שלמה שזה תלוי בי) מוציאה מהנקב הזה 3-4 קילו.
נכון, זה טבעי, אני יודעת, האפריקאיות יולדות בשדה. אבל הנקב הזה מעולם לא הוכיח לי שהוא מסוגל באמת להתרחב למשהו (עם כל הכבוד לבן זוגי), והלידה הייתה הדמיון הכי לא מוחשי שהיה לי, בערך כמו לדמיין את עצמי צועדת על מסלול בשבוע האופנה של ניו יורק.
אני יודעת שיש שעושות את זה וטכנית זה אפשרי, אבל הביטחון העצמי בשילוב מידות הגוף לא מאפשרים לי ממש לחוש זאת. בינתיים עשיתי את כל מה שצריך: כדור פילאטיס, תה פטל, תה סירפד, הליכות, סקס, נשימות, דמיון מודרך ועוד כל מיני דרכים שנועדו לנסות לשלוט בכל הכוח על אירוע חסר יכולת ניהול. אפילו את הנקב אימנתי, לא יזיק לתת לו דחיפה קטנה והוכחונת שהוא מסוגל. אז דחפתי בלון מתנפח. אבל על אף כל המלצותיו של ד"ר גוגל ונשים באמצע הדרך, הבחור שלי אהב את המים והחליט להישאר.
כיביתי את הטלפון
למרות שההריון שעברתי היה קליל, ועד חודש שביעי בכלל לא ממש ראו עליי את הבטן, הסוף היה קצת מעיק. כשהתאריך המשוער שלי עבר, פשוט כיביתי את הפלאפון, כי לא יכולתי יותר לעמוד בשיחות של אנשים שהתקשרו לשאול אם כבר ילדתי. הייתי במעקב הריון עודף בבית חולים, ויום לפני הלידה היה אמור להיות לי תור נוסף למעקב, אבל הברזתי ממנו כדי ללכת לדיקור.
פחדתי שיאשפזו אותי, שילחצו עליי לקחת זירוז, והחלטתי לנסות בעצמי. יום אחרי הדיקור, בבוקר, התחילו לי צירים. הפעם ידעתי שאלו צירים אמיתיים, מפני שהם היו שונים מהצירונים והצרצורים שהיו לי לפני כן. הלכתי לבית החולים, אבל במוניטור ראו שהצירים מרווחים מאוד, הפתיחה הייתה 1 ואחרי הרבה שיחות ושכנועים - הצלחתי ללכת הביתה.
הייתי באמבטיה, קפצתי קצת על כדור פיזיו, ובהתחלה הצירים היו משעשעים עבורי ומבהילים עבור בן זוגי, שלא הצליח להבין את הניגוד המטורף בין התמוטטות העולם בזמן הציר והתחושה השלמה שבהפסקתו. במהלך הלילה הרגשתי שהצירים מתחזקים, ואני ממש צועקת עם כל ציר. התחלתי לפחד שאגיע לבית החולים עם כאבים חזקים מדי, ודאגתי איך אגיע לשם ואיך נחכה בתור עם כאבים כאלו, והחלטנו ללכת.
כשהגעתי הייתי בפתיחה 4, והכאבים היו נסבלים – ומה ששבר אותי הייתה העייפות. ביקשתי וקיבלתי אפידורל, אבל אחרי כמה שעות האפידורל הפסיק לעבוד בצד שמאל. המרדימה הגיעה וניסתה לסדר את זה, אבל זה לא עבד.
במשמרת הבאה באה מרדימה אחרת, שעשתה לי אפידורל חדש וחזק יותר. בדיקה פתיחה 5, ובכיתי שכל הכאבים היו סתם. אחרי שנרגעתי וישנתי קצת בדקו אותי שוב, ובישרו לי שאני בפתיחה 7. התחלתי להרגיש אופטימיות, וגם כאבים בצירים, למרות שהכל היה מורדם. ככה עברו כמה שעות, עד שחציתי את קו ה-25 שעות בחדר לידה.
"זה לא מה שחשבת, אה?"
אחרי שכל בית החולים בערך דחף לי ידיים, הגעתי סוף סוף לפתיחה מלאה - אבל התינוק לא נכנס לתעלה. אני זוכרת את ההרגשה שלו דוחף ומנסה להתברג, ופשוט לא מצליח. בשלב הזה בא אחד הרופאים ואמר לי שזה מסוכן, ושנלך לניתוח. אני זוכרת שלקחו אותי במסדרון על המיטה, את האורות מלמעלה, כמו ב-E.R. בחדר הלידה בדקו אם האפידורל מספיק חזק, ובגלל שהיססתי ולא הייתי בטוחה שאני לא מרגישה את הנגיעות שנגעו בי, הרדימו אותי הרדמה מלאה.
התעוררתי בחדר התאוששות. המיילדת באה אליי, ושאלתי אותה "איך הוא? חמוד?". בזמן שחיכיתי לראות אותו התחלתי לשלוח אסמסים, ופתאום קלטתי שעדיין לא ראיתי את הבן שלי. כשסוף סוף הביאו לי אותו, לא היה לנו בונדינג מידי, אבל הרגיש לי טבעי שהוא היה עליי. עוד לא הצלחתי לשמוח. הכאב הפיזי היה נסבל, אבל התחושה היא של אכזבה, כעס על הגוף. אם אישה אחרת הייתה אומרת לי את זה הייתי אומרת לה שזה שטויות, אבל זו תחושה שקשה להשתחרר ממנה.
את הסיכום הטכני של הלידה אפשר להביא במילותיו של הרופא, שבעוד אחד מביקורי חולים, בהם שכבתי במיטת בית החולים אחרי לילה שלם של בכי ותחושה שהגוף שלי עומד להתחלק לשניים, הסתכל עלי בחצי חיוך ואמר: "זה לא מה שחשבת, אה?"
כשאחותי הגיע לבית חולים, התיישבה מולי ובמבט המנסה בכוח להתעלם מהיצור שפעם היה אחותה והיום הוא בלון נוזלים ענק אמרה: "נו, אז לפחות עכשיו יהיה לך על מה לכתוב". ובכן, אם יש משהו שלמדתי מהניסיון הנוכחי הוא שככל שהחוויה יותר קשה ומתסכלת, והלידה אכן הייתה חוויה שניפצה לי כל פנטזיה אפשרית והשאירה אותי חסרת אונים מול המציאות, האפשרות שלי לספר עליה פחותה. בשבועות הראשונים לא הצלחתי לצאת ממנה, רק על זה חשבתי. היום, אחרי שלושה חודשים, הלידה נשארה בי כזיכרון עמום, ורמת הניסוח שלי לגביה הפכה לרשימה טכנית של ציוני דרך- 25 שעות בחדר לידה, אפידורל שהפסיק לעבוד פעמים, ניתוח חירום, הרדמה מלאה. וילד אחד, בריא, ילד שמחייך מלא - ואז גם אני.