הלידה של נגה היא תוצר של תהליך שעברתי עם עצמי במהלך שתי הלידות שקדמו לה. אני מקנאה במי שיולדת בלידה חוץ-בית-חולימית כבר מהלידה הראשונה, כי אני יודעת כמה סטרס וכאב מיותר נחסכו ממנה ומפרי הבטן שלה, מבלי לחוות את הטראומה שרובנו חוות בלידות כאלה, אם מעצם מהלך הלידה, אם מההפרדה מהתינוק בתומה ואם מתחושת חוסר אונים ואי-הורות מול הצוות הרפואי.
את עמית ילדתי לפני 3 שנים באיכילוב, בלידה מלאת התערבויות והפרדה ארוכה להשגחה. מי שאומר "העיקר הבריאות" מתעלם מכך שלידה היא לא רק אירועי פיזיולוגי, אלא גם רגשי מאוד. הרגשתי שהייתי צריכה לעבור עיבוד לידה עם עצמי על מנת להכיל את עוצמת הרגשות שליוו אותי מהלידה הזו. תחושות קשות שלא ילדתי, אלא ש"חילצו" את התינוק מתוכי. הרגשתי שהייתי פסיבית בלידה, עוד ניצבת, שוויתרו גם על ההופעה השולית שלה כי היא "לא לוחצת טוב". הייתי יולדת "בעייתית" שלא יודעת את העבודה.
במהלך ההיריון של איתן נחשפתי לקבוצת הפייסבוק "אפס הפרדה - הזכות שלכם מרגע הלידה" והגעתי מפוקסת הרבה יותר למרכז הלידה הטבעי באיכילוב, שם ילדתי את איתן בלידה עוצמתית וטבעית, שעונה על כדור פיזיו בכריעה על מזרון על הרצפה. ועדיין, כל חוויית ההגעה לבית החולים, המאבקים שנאלצתי לנהל אחרי הלידה, החזרה שוב ושוב על כך שאני בתור הורה אחראית על בני ולא הצוות הרפואי ("אל תרימי אותו! אל תלבישי אותו בבגדים שהבאת! אל תישני איתו במיטה! תביאי אותו לשקילה ב11 בלילה! אנחנו נצטרך לתת לו תמ"ל!") הבהירו לי שזה ממש לא המקום לנשים אחרי לידה שסך הכל מבקשות להיות אימהות לתינוקות שילדו. זה עוד שדה קרב שלא ברור איך יסתיים כי את אף פעם לא יודעת לאילו כוחות תידרשי, וכמה הם יעמדו לך אחרי לידה.
אני חייבת לומר שבשום שלב בשני ההריונות הקודמים לא שקלתי לידת בית. זה תמיד הרגיש לי מעשה מאוד היפי ולא אחראי. מה, השתגעתי? ללדת בלי נוכחות רופא וציוד רפואי שיכול להציל אותי ואת התינוק שלי ממצב חירום? מה נסגר עם הנשים קלות הדעת האלו, אף אחד לא מתכוון לעצור אותן לפני שיגרמו לנזק לתינוקות שלהן?? איפה בני הזוג שלהן? הם לא פוחדים על התינוק? הבנתן את הראש…
נחשפתי למידע בקבוצת לידה פעילה ו- נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה- הקבוצה שהצביעה על כך שדווקא הלידות בבתי חולים הן החשופות הרבה יותר להתערבויות מיותרות, שיוצרות סיכונים מיותרים לעובר וליולדת. דווקא הצורך של הצוות הרפואי להיות בשליטה על תהליך לידה הוא שיוצר לא פעם את ההידרדרות המהירה לעבר קיסרי חירום או לידה מכשירנית לכל הפחות. נחשפתי להצהרת ה-WHO (ארגון הבריאות העולמי) שלידת בית בטוחה לפחות כמו לידה בבית חולים.
אז מה, הולכים על זה??
מיילדת הבית הראשונה שנפגשנו איתה לא הצליחה להשרות בנו את השקט הנחוץ וכבר כמעט חזרנו לרעיון החדר הטבעי באיכילוב, עד ששוכנעתי להיפגש עם מיילדת אחת, טובה קרני, שאין לה פייסבוק אבל אני חייבת לה את הלידה המדהימה הזו. עם ריח של מאפי שמרים והסקה טבעית, נפגשנו איתה בביתה שבנטף, ויצאנו משם כשפנינו לקראת לידת בית! נפגשנו בהמשך למעקב הריון, ואף התייעצנו טלפונית כאשר במהלך מעקב ההריון במרפאה התחילו לזרוק לי את המילה "זירוז" וקיבלנו מענה ותמיכה. פגשתי את תמי, המיילדת השנייה למפגש "שבירת קרח" והיכרות על מנת שנוכל להרגיש בנוח בלידה עצמה.
ידעתי שאלד בשישבת. שני ילדיי נולדו בשבת לאחר צירים שהחלו ביום שישי, וידעתי שגם אחותם הצעירה תתיישר לפי הכלל ואכן, על אף צירונים שהתחילו ביום חמישי, רק בשישי בערב, בזמן ההרדמות של הילדים התחלתי לתזמן ולהרגיש שמדובר בדבר האמיתי. ארז הקפיץ את הילדים להורים שלו ואני הודעתי למיילדת טובה בזמן שהמתנתי לשליח של דומינוס עם הפיצה שאכלתי בין הצירים.
ארז ניפח בסלון את הבריכה והציב מזרון עם כיסוי, כדור פיזיו, סדינים, ומספיק מגבות. המיילדות הגיעו בסביבות השעה תשע בערב והודו לי שהספיקו לנוח טוב ולאכול קינוח אחרי ארוחת ערב. מילאנו את הבריכה ובזמן הצירים כולם עשו תורות בלעסות לי את הגב ולשפוך עליו מים חמים. כעבור כמה שעות בדקנו לראשונה פתיחה - 2 ס"מ.
המיילדות מציעות לצאת מהמים כדי לקדם פתיחה ואני עוברת למזרון, מחפשת תנוחה בין כריעה, הישענות על הכדור ועל ארז.
לא ממש היה לי נוח ונכנסתי למקלחת להעביר שם צירים. משם חזרתי למזרון והצלחתי למצוא תנוחה טובה על כריות, ואשכרה ישנתי בין ציר לציר, שהתחילו להיות כואבים וארוכים יותר, והסתבר שתוך שעה אחת הגעתי מפתיחה 4 לפתיחה מלאה! הרגשתי צורך לקום ולרוקן את שלפוחית השתן, מה שכנראה הביא לירידה של הראש את המרחק הקצר שנותר עד לפתיחה מלאה.
נכנסתי חזרה לבריכה ומיד הרגשתי צורך לדחוף. התחלתי לנהום ותוך 4 לחיצות הראש היה בחוץ! לחיצה הבאה כבר הגוף שלה היה בחוץ והיא הונחה עליי. המיילדות מכסות את נגה בחיתול בד, ושתינו מחובקות במים. כעבור כמה דקות יצאתי בעזרתן של המיילדות אל המזרון והנקתי את נגה, וכך השלייה יצאה בלחיצה אחת.
טובה המיילדת שוקלת אותה - 2.700 קילו. אני טובעת בעיניים הכחולות של היפהפיה החדשה בחדר, מוצפת בהורמונים, מדברת איתה ומספרת לה כמה חיכינו לה, וכמה האחים שלה רוצים לפגוש אותה כבר. כעבור כשעה, ארז לוקח אותה אליו עור לעור בזמן שאני מתקלחת. אנחנו נכנסות יחד למיטה ונרדמות מחובקות.
תכלס? נגמר לי מהר מדי. כמובן, אני נשארת עכשיו עם נגה שלי, לגדל באהבה אותה ואת שני אחיה, אבל עדיין - אחת החוויות המרגשות והמעצימות בחיי, זו שחיכיתי לה תשעה חודשים, הסתיימה בין לילה. אני שמחה שחוויתי את הלידה הזו בצורה הכי טבעית ונכונה לי, ואני יודעת שכנראה לא היתה נכונה לי קודם, ולא נכונה לכל אחת.
לאחרונה עבר חוק שמסדיר את קבלת מענק הלידה גם ליולדות הבית, ובכך תסתיים האפלייה שצמצמה את מרחב הבחירה של נשים את האופן בו נכון להן ללדת. חשוב לי ליידע את הנשים בסביבתי שאפשר גם ללדת אחרת, לא רק כמו שרואות בבייבי בום, על הגב, מונחית מתי ללחוץ ומתי להיות בשקט. לידה היתה מאז ומתמיד אירוע נשי-שבטי, אינטימי. רק ב-120 השנים האחרונות עברו לידות לבית החולים ( מי חולה?)
לפוסט המקורי
את מחשבון הביוץ שלנו כבר הכרת?
ואולי את בכלל כבר בעניין של מחשבון הריון?