בלידה הראשונה שלי ילדתי בשבוע 42 עם זירוז, כך שגם בהריון הזה השתדלתי לא לפתח ציפיות על לידה קלילה בשבוע 38. במובן מסוים בתוך תוכי ידעתי שאין סיכוי שאלד לפני הזמן.
שלושה ימים לפני התאריך המיועד החלטתי לצאת לחופשת לידה. הפסקתי ללכת לעבודה והתחלתי לחכות.

יפור הלידה של איה תינוקת (צילום: תומר ושחר צלמים)
בסוף היא יצאה, מושלמת ויפהפייה. איה | צילום: תומר ושחר צלמים
כלום לא עזר לקדם את הלידה, בסוף הוחלט על זירוז

סידרתי ארונות, עשיתי הליכות ועוד כל מיני דברים שאמורים לזרז לידה. ניסיתי בכל דרך למקד את המחשבה על הלידה ולהגיד לתינוקת "צאי" לפחות 20 פעם ביום. כלום לא עזר.

בביקורת באיכילוב, שאני כבר לקראת סוף שבוע 41, אמרו לי שאם לא אלד תוך יומיים לבד- יזרזו אותי.
כמובן שבמקביל לא הפסקתי לקבל טלפונים שמתחילים במילה המעצבנת "נו" ואחריה "לא נורא- אוטוטו, בטח היום זה יקרה...".
כמובן שזה לא קרה, וביום המיועד התייצבנו שוב בבית החולים, בידיעה שהפעם לא יוצאים מפה בלי תינוק.

רק בשביל הרקורד, לא היו לי שום, אבל שום צירים. הרופא אפילו כתב "פעילות רחמית דלה" – כמה עצוב, כמעט נעלבתי. לאחר בחינת המצב, הוחלט להכניס לגופי קפסולה שאמורה להוות "השראה ללידה". את הקפסולה קיבלתי ב 10:00 בבוקר ומיד אח"כ אושפזתי במחלקה להריון בסיכון. למה הריון בסיכון? סתם, כי איפה עוד אפשר לדחוף הריונית מתקדמת בלי אפילו שמץ של ציר.

בחדר הלידה עוד חשבתי שהכול יילך מהר

השעות חלפו ובערך ב 19:00 התחלתי להרגיש משהו, קצת צירים.
הצירים התגברו לאט לאט ולא ממש כאבו, אבל לקראת השעה 02:00 בלילה כבר הרגשתי שזהו, זה מגיע. הלכתי לנג'ס לאחות התורנית והיא בטוב ליבה דאגה לסניטר שיעביר אותי לחדר לידה.

בחדר הלידה חשבתי שהכל יילך טיק-טק – מקלחת, חוקן, אפידורל ויאללה.
מקלחת וחוקן אכן עשיתי, אינפוזיה חיברו לי,  אמרו "חכי למרדים" והלכו. אני נותרתי שכובה על הגב, בלי יכולת לקום או אפילו להגיע ללחצן המצוקה, מתה להשתין ועדיין מחכה למרדים. כך עברו עוד בערך שעתיים, שהיו אולי הקשות בחיי. הצירים כבר היו מאוד חזקים, אני מתה להשתין, לא יכולה לזוז (פחדתי להזיז את האינפוזיה) ובעלי היקר מנמנם לצידי.

יש לי ניסיון רע עם אפידורל

בסוף נכנסה אחות ומצאה אותי מייללת בבכי, כי באמת שכבר לא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות. אחריה הגיעה גם המרדימה.

בלידה הראשונה כמעט התעלפתי מהאפידורל, הקאתי וירד לי לחץ הדם, לכן הפעם החלטתי לא להשתולל עם זה ובקושי הזרמתי חומר מהכפתור שהונח בידי. כתוצאה מכך, וגם מבגלל הזירוז שהמשכתי לקבל, הצירים כאבו, כאבו מאוד. בדיעבד הסתבר שעברתי מפתיחה של 2 לפתיחה של 10 בערך תוך שעה ולכן צירים היו כל כך חזקים.

סיפור הלידה של איה 5 חודשים (צילום: תומר ושחר צלמים)
כן, אני יפהפיה גם בגיל 4 חודשים. איה | צילום: תומר ושחר צלמים

הגיע שלב הלחיצות. מכבים את הטלוויזיה ואת האורות, מכניסים כל מיני עגלות לחדר ובעיקר הרבה אנשים, כאילו שתדעי שההצגה שלך יכולה להתחיל כי כולם הגיעו. קבוצה של כ 8 אנשים נכנסה לחדר, ולא היה לי ברור מה תפקידם מלבד לעמוד מסביבי ולהלחיץ .

מיילדת: "תלחצי –תלחצי- תלחצי"...

אני: "לוחצת, אוף, לוחצת!"

רופא משופם: "התינוקת לא מספיק למטה, יש לך הרבה עבודה, קדימה!"

אחרי בערך 40 דקות של לחיצות אינטנסיביות הרגשתי שהגוף שלי קרוע, חסר אנרגיות ומותש. אמרתי לבעלי: "אנחנו טובים בלעשות ילדים, כנראה לא כל כך בלהוציא אותם...". בסוף ביקשתי ואקום.

תוך 2 משיכות זה נגמר, איה יצאה. מושלמת ויפהפיה, לפחות כמו אחותה הגדולה.

>>לכל סיפורי הלידה
>>שלחו לנו את סיפור הלידה שלכם