נתחיל מהסוף, בקלישאה שאי אפשר בלעדיה: הרגע שבו עלמה נולדה הוא המאושר בחיי. יום ראשון, 24 באוקטובר 2010, 20:27. גם עכשיו כשאני נזכר בזה, דמעות עומדות בעיניי. והאמת היא שהדרך לשם הייתה מרגשת לא פחות.
הלילה שבין שבת לראשון, 4:30 "ממי", אני שומע את אשתי מתוך שינה ומזנק עם חיוך רחב, כי אני יודע בדיוק מה היא הולכת להגיד לי: "נפל לי הפקק". זהו, הבנתי שהגיע הרגע. קמתי עם חיוך גם בלב.
אני בנאדם לחוץ, אבל משום מה, באותו רגע פעלתי בקור רוח של אבא שזו הלידה השלישית שלו. הכנסנו את הדברים האחרונים לתיק, אפילו שתינו קפה, ונסענו לבית החולים מאיר, חמש דקות מהבית. כל הדרך חייכנו באושר, לא האמנו שזה הולך לקרות.
ככה התחילו 18 שעות מרתוניות מדהימות שבסופן שיא השיאים, רגע ההתעלות. אבל לזה עוד נגיע.
מסתבר שאלו בכלל מים מקוניאליים
5:15 האחיות קיבלו את פנינו עם עוד כמה זוגות שהיו שם.
"כן, מה איתכם?", האחות שאלה. "נפל לנו הפקק", השבנו. מיד נכנסנו למיון יולדות. בדיקה קצרה של האחות גרמה לה להבין מהר מאוד שמדובר במים מקוניאליים. מכאן ישר לחדר הלידה (למורות רוחם של כמה הריוניות שהיו שם, שחיכו במשך שעות להתקדמות כלשהי).
6:30 שמה של האחות המיילדת הראשונה שפגשנו היה פיונה. אמרנו, עם שם כזה חייבת לצאת לנו פיה. התקבלה ההחלטה שלא להתחיל עם זירוז לידה (דבר שנהוג לעשות ברגע שיורדים מים מקוניאליים), ולראות אם מתחילים צירים טבעיים. ברקע שמענו אישה צועקת מאחד החדרים: "אני לא יכולה יותר, תוציאו אותו כבר". חששנו ממה שעוד מחכה, אבל עדיין המשכנו לחייך.
8:30 הצירים עדיין חלשים, פתיחה קטנה, שתי אצבעות. מדי פעם אני שולף את מצלמת הווידאו באייפון ומתעד את אשתי, מלי. כמובן, מוודא קודם שאני לא חופר.
חופים לבנים ובוב מארלי
9:15 הצירים לא מגיעים. הבנו שאין ברירה אלא להתחיל עם פיטוצין. רבע שעה אחרי זה, אשתי כבר הבינה צירים מה הם. ללא ספק, הגיע הזמן לבקש אפידורל. ומהר. המרדים התעכב אצל יולדת אחרת, ולאשתי כואב. וגם לי.
נזכרתי בקורס ההכנה ללידה. המדריכה אמרה נשימות ארוכות, אז נשימות ארוכות איט איז. שנינו ביחד. שמתי לה יד על המצח וניסיתי להרגיע אותה כמה שיכולתי. המדריכה גם אמרה שדמיון מודרך עוזר. אז באותה שעה, אשתי שתתה מאי תאי בתאילנד, שיחזרה את ירח הדבש שלנו בזנזיבר, נשמה אוויר צח מהרי ההימלאיה, וטיילה בבתי הקפה הקטנים של כרתים. בעצם, כל המקומות שביקרנו בהם עד לאותו רגע.
"את עכשיו על החוף הלבן של זנזיבר, שוכבת לך על ערסל עם ספר ביד אחת ושמפניה ביד השנייה, הבריזה של הים חולפת על פנייך", הודעתי לה. מסתבר שזה דווקא עזר.
זאת הייתה השעה הכי קשה שהייתה לנו בלידה. היא כל כך סבלה מכאבים. כל 10 דקות יצאתי החוצה לאחיות לראות מה קורה עם הרופא המרדים. אין דבר יותר קשה מלראות את אשתך סובלת ואין לך מה לעשות. אבל עם כמה שהיה קשה, זה היה גם רגע מעצים.
קפצתי לבית הכנסת להניח תפילין
10:30 הרופא המרדים מגיע ואיתו המילה הקסומה הזאת שנקראת אפידורל. עזבו שטויות, זאת המצאת המאה. לא שחשבנו על לידה טבעית, אבל אמרנו לפני כן - נזרום, אם ילך בלי אפידורל, בכיף. כמה תמימים היינו. גם בזמן שהרופא הזריק לה את האפידורל הייתי איתה, החזקתי לה את היד והמשכתי איתה את הטיולים בעולם. חמש דקות אחרי זה היא כבר גילתה עולם אחר, עולם ללא צירים.
11:45 הכל רגוע. הצירים מתקדמים לאיטם, מלי מנמנמת לעיתים, שומעת מוזיקה מדי פעם, בעיקר בוב מארלי המרגיע.
מחכים. החלטתי לרדת למטה לאיזה קפה ומאפה קטן. היא נשארה עם אמא שלי. על הדרך קפצתי לבית הכנסת להניח תפילין. לא שאני מאמין כזה גדול, אבל ברגעים כאלו אתה רוצה את העזרה של כל מי שיכול להציע לך.
12:15 אני חוזר לחדר הלידה ואני מוצא את מלי מחוברת למוניטור פנימי עם מסיכת חמצן על הפנים. מסתבר שהדופק של העובר ירד. גם שלי באותו רגע, אבל הן הרגיעו אותי. הכל בסדר.
14:00 האחות בודקת את הפתיחה – 5 אצבעות, נחמד, אבל לא מספיק. עוד קצת פיטוצין, אבל הפעם הוא לא מפחיד אותנו. יש לנו אפידורל. מלי מנמנמת לה מדי פעם, אני לא מרשה לעצמי, רוצה לשמוע בכל רגע את הדופק של הנסיכה שלי במוניטור.
רגע של אחווה גברית
16:30 רגע של גבריות ארס-פואטית: אני ובעלה של האישה שילדה בחדר לידינו, שותים קפה למטה ונושמים קצת אוויר. "תשמע אחי, עם כמה שזה קלישאה, זה היה הרגע הכי מדהים בחיים שלי. בכיתי". זוכרים שהתחלנו בקלישאה? באחת כזו גם נסיים.
17:25 אחרי שעתיים שבמהלכן האחות לא בדקה את הפתיחה, היא מגיעה. עכשיו כבר מדובר באחות אחרת, אורנה, מיילדת מדהימה שהחליטה שהיא לא עוזבת את המשמרת עד שמלי לא יולדת. היא בודקת את מלי ומסתכלת עליי. "נו, מה?", אני שואל.
"כמה אתה רוצה שיהיה?", היא שואלת חזרה.
"10".
"אז קיבלת". עוד מילה קסומה שנהניתי לשמוע.
הבטתי במלי והערצתי
19:45 צירי הלחץ הגיעו. אנחנו כבר אחרי כמה דחיפות טובות. הערצתי את מלי באותו רגע, אפילו יותר מקודם. היא גם עשתה את זה בצורה אלגנטית, בלי צעקות מטורפות, אלא פשוט כיוונה את כל האנרגיה לכך שהנסיכה שלנו תצא החוצה.
כשחושבים על אמא מדמיינים את האימהות של פעם, יולדות בבית בכפר קטן, בגבורה, וכך הרגשתי עם מלי. הסתכלתי עליה מהצד - זה כאילו היה לה נורא טבעי. קשה מאוד, אבל טבעי ומדהים. הבטתי, והערצתי. מדי פעם עודדתי קצת כמו אוהד כדורגל. אני כאן כדי לעזור, לא?
אורנה שאלה אותי אם אני רוצה לעמוד מלפנים. לפני הלידה אני ומלי סיכמנו שלא, אבל אורנה אמרה שהיא צריכה את עזרתי בלדחוף את הרגליים של מלי כלפיה. אמרתי יאללה. לא אשקר, גם הצצתי מדי פעם, וראיתי אפילו את הראש מבצבץ לו. על רגע היציאה שלה החוצה כבר העדפתי לוותר, אבל אני יודע שבפעם הבאה אני אסתכל. אותי זה הדהים.
רגע הלידה: כל העולם נראה לי קסום
20:27 עלמה יצאה החוצה. היא הייתה מדהימה, טהורה וצחה עם שפתיים ענקיות וקצת כחולה. הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. לקח לה שלוש שניות שנראו כמו נצח לבכות, אבל זה קרה, ובאותו רגע השתחררה לי אנחת רווחה. זהו, זאת הילדה שלי, היא בריאה ושלמה ומדהימה והיא שלי.
אני בכיין ידוע, אבל באותו רגע לא בכיתי, פשוט חייכתי חיוך ענק שאי אפשר היה למחוק. טוב, אז הייתה לי לחלוחית קטנה בעין, אבל לא יותר מזה.
זהירות, קלישאה נוספת: אין מילים לתאר את הרגע הזה. הרגשתי התעלות, כל העולם היה קסום באותו רגע, פשוט מדהים. הלידה הייתה חוויה מעצימה, ולמרות שלא אני זה שהיה צריך להוציא את עלמה החוצה, גם מלי הרגישה ככה.
כשהניחו אותה בידיים שלי, קירבתי אליה את פניי, נשמתי אותה חזק חזק ולחשתי לה: "זהו, חוץ ממך אני לא צריך יותר כלום".