כבר שבוע שאני מחכה למשהו שיקרה. את אופיר בת השנתיים ילדתי בשבוע 38 ומבחינתי כל יום יותר מעבר לזה הוא בגדר התעללות.
3:30 - אופיר בוכה שהיא רוצה מים ואני קמה לתת לה, פתאום מרגישה ציר קטן וחמוד - לא מתייחסת, בכל זאת אני בחודש תשיעי והיו לי כבר מלא כאלה שלא לקחו אותי לחדר הלידה, לצערי. אני חוזרת למיטה, מרגישה עוד ציר ומתחילה להתרגש שאולי הפעם זה זה. אני הולכת לעשות אמבטיה, שוכבת במים החמים ונרגעת, למרות שמדי פעם אני מרגישה עוד ציר.
4:30 - שולחת הודעה לדולה שלי, שרית מורן, שבמקרה היא גם אחותי הגדולה - נראה לי שאני מצרצרת. אני רואה שהיא עדיין לא קראה את ההודעה אבל אני בכוונה לא מתקשרת, עדיין אין טעם.
5:30 - אחותי מתקשרת לשאול מה קורה ואני מעדכנת אותה שיש ציר כל רבע שעה. אני הולכת למיטה, בעלי מתעורר ואני מספרת לו שיש לי צירים. הוא בתמימותו שואל מה עושים עכשיו, ואני עונה לו שמחכים לראות אם זה יימשך ומקווים שכן. בתמימותו העוד יותר רבה הוא שואל אותי אם ככה אני מתכוונת ללכת לעבודה. אז לא, מאמי, אני לא הולכת עם צירים לעבודה.
7:00 - אחותי מגיעה ואנחנו מבינים שיש עוד זמן כי הצירים רחוקים. בעלי שם את אופיר בגן והולך לקנות לנו לחמניות לארוחת בוקר. לפחות שיהיה כיף בזמן שמחכים שמשהו יקרה. בינתיים אחותי לוקחת אותי לטיול רגלי של חצי שעה. אנחנו חוזרות מהטיול, מתחילות להכין ארוחת בוקר ובינתיים אני מסתובבת בין ציר לציר כששרית מקלה עליי בכל מיני שיטות שונות.
עוד בתשעה חודשים:
- שוטר יילד אישה בצד הכביש והציל את חיי התינוק
- כוננות ספיגה: מי מוביל במבחן החיתולים?
- פרפרים בבטן: צילומי היריון עם בטן מצוירת
8:30 - הצירים קצת מתקרבים ואנחנו ממשיכות בהכנת ארוחת הבוקר. אני מספיקה לנשנש רבע לחמניה עם חביתה וסלט ולהכין לשרית קפה. כשאני מתקרבת להגיש לה אותו פתאום אני מרגישה בועה גדולה שחוצה לי את הבטן ויוצאת ממני - ירדו לי המים! זו תחושה מדהימה, כמו בסרטים! אני לא מספיקה לעכל שזה באמת הגיע כשתוקף אותי ציר ארוך ומפלצתי שמסביר לי שבהחלט הלידה מתקדמת בצעדי ענק. שרית בודקת את המים, רואה שהם נקיים ומודיעה לי שאנחנו נשארות בבית עד שהצירים יהיו קרובים. היא שואלת אם אני בסדר עם זה, אני הולכת אחריה בעיניים עצומות.
9:15 - הצירים מתחילים להיות קרובים מאוד, כל 4-5 דקות, אבל עדיין קצרים יחסית. אני ממשיכה להעביר אותם בעזרתה של שרית.
9:40 - יש לי ציר כל 2-3 דקות למשך 45 שניות, ואני מתחילה להרגיש לחץ. אני אומרת לשרית שאני צריכה לשירותים, אבל רק בזמן ציר והיא מסבירה לי שככל הנראה זה לא שירותים אלא לחץ שהתינוק יוצר. אנחנו מבינים שלנסוע לבית החולים פוריה שבטבריה יהיה קשה, ומחליטים לנסוע לבית חולים "העמק" במרחק של 7 דקות נסיעה. בשלב הזה כבר מאוד כואב לי, ואני מרגישה לחץ עצום.
9:50 - אנחנו מגיעים לבית חולים העמק, אחותי משאירה את הרכב בכניסה וצועקת לשומר שאני כבר לוחצת, ומתחילה לצעוד איתי למיון יולדות. אין לי מושג איך עברתי את הדרך למיון, אני רק זוכרת את שרית כל הדרך אומרת לי לנשום.
9:55 - אני נכנסת להיבדק - פתיחה של 6. אני לא מאמינה ששרדתי כל כך הרבה. שרית לוקחת אותי להתקלח ומשם בצעדי ענק אנחנו נכנסות לחדר הלידה. המיילדת בודקת אותי שוב וטוענת שהפתיחה היא 5 (למה?!). שרית מעמידה אותי ואנחנו מעבירות את הצירים בתנועות שונות. אני בוחרת לא לקחת שום משכך ומתפללת שעוד מעט כבר אהיה אחרי.
שני צירים עוברים ואני מרגישה צורך עז ללחוץ. המיילדת אומרת לי שעדיף שלא כי צוואר הרחם עדיין לא פתוח באופן מלא אבל אני, ללא שום יכולת לעצור את זה, לוחצת בשיא הכוח. המיילדת שוב בודקת אותי, פתיחה של 8 (!), ואני עדיין לוחצת כל ציר מחדש. הראש כבר למטה ואני מקבלת אישור ללחוץ כמה שבא לי. כאילו שלא עשיתי את זה עד עכשיו.
10:20 - המיילדת בודקת אותי ואומרת שהפתיחה מלאה ואפשר להוציא אותו. הגיע הזמן! הצירים חזקים ואני לוחצת בשיא כוחי. תוך 14 דקות, בשעה 10:34, יצא ממני היצור הכי חמוד בעולם שלו חיכיתי 9 חודשים.
זו הזדמנות טובה להודות לאחותי, הדולה שלי, שבזכותה הייתה לי לידה חלומית בלי שום משככים כפי שחלמתי.
עכשיו אני כבר חושבת על הבא בתור.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il
>> בפעם הקודמת: "אחרי לילה מתיש של צירים, פתאום אין תנועות עובר"