אני נגד יום הולדת לגיל שנה. מתנגד לזה בכל תוקף. הילד לא מבין כלום, הוא עדיין רק רוצה לישון או לאכול, ופתאום באים המבוגרים ומשגעים אותו. אני נגד! האמת? גם על יום הולדת לגיל שנתיים, שלוש וארבע הייתי מוותר, אבל זה יותר בגלל סיבות של עצלנות. אבל את יום ההולדת הזה אני חייב לחגוג. לפחות בטור הזה. אז הנה אני חוגג.
"עשינוי מנוי חופשי חודשי לכל מרפאה אפשרית"
ט' תמוז תשע"ב 29/6/2012, יום שישי. הגברת ההריונית שלי התעוררה עם קצת צירים, וכמו כל שלושה ימים בהריון הזה, שוב מצאנו את עצמנו בדרך לאחד ממרכזי בריאות האישה הפרוסים בארץ. בתחילת ההיריון עשינו "מנוי חופשי חופשי" להיכנס לכל מרפאה אפשרית, ומאז קיבלו אותנו בשמחה, ומדי פעם, לצורך הגיוון, אפילו שלחו אותנו למיון לבלות שם לילה, שניים, או יותר באשפוז. ממש בית מלון על חשבון מדינת ישראל.
הגענו לרופאה בכפר סבא. לאחר בדיקות משעממות ושאלות שגרתיות, נפסק שאין שום בעיה עם ההיריון. הכל חתום, סגור, נעול. היא עדיין בשבוע 31 + 5 ואין מה לדאוג יש עוד לפחות חודשיים ללידה.
אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה, וחזרנו לביתנו שבשומרון לקבל את ארבעת ילדינו שחזרו מהיום האחרון בלימודים.
כעבור שעתיים:
"א-ב-י-א-ל"
"ששששש, אני ישן"
א---ב---י---א---ל"
קפצתי מיד מהמיטה, עברתי לדום והצדעתי.
"המים יורדים"
"מצויין, אז אפשר לבטל את האינסטלטור, האסלה תקינה, אני חוזר לישון"
"תזמין אמבולנס, יורדים לי המים!"
חושב... חושב... חושב... מים... אמבולנס... הריון... יורדים... 31+5...
פתאום נפל לי האסימון. לא טוב. הבנתי שאני חייב להישאר רגוע. במצבי לחץ אני הכי רגוע שיש, אני מתפקד מצוין, הכי חשוב להיות רגוע, לנשום מהאף להוציא לאט מהפה. חזרתי על הפעולה מספר פעמים, עד שהיא יצאה (עם המים שעדיין יורדים), ארגנה תיק לילדים לשבת, גמרה לטאטא את הבית, חגרה את כל הילדים ברכב, והתקשרה אליי. אמרה לי שהיא מחכה ברכב ואני יכול להפסיק לנשום.
"אל תבכי, זה קורה למשפחות הכי טובות"
אני נוהג בדרך לבית חולים. עדיין עם נשימות קצובות, מאוד רגוע. היא מתקשרת לאמא שלה:
"הי, החלטנו להביא לכם את הילדים לשבת. מה איתנו? בדרך לבית חולים. לא, סתם שטויות, ירידת מים. אה... אמא... אה... שכחתי לציין שזה תאומים... לא. אל תבכי. זה קורה במשפחות הכי טובות".
הגענו להר הצופים, ומיד נשלחנו לעין כרם. הגענו לעין כרם, ואני בתמימות שלי, לא הבנתי למה מכניסים אותנו לחדר לידה. סך הכל צריך לעצור את הדליפה הזאת.
ואז התחלתי להכיר מקרוב ביטויים חדשים: פגיה, אינקובטור, קנגרו, גיל מתוקן, עיכוב בהתפתחות, טיפול נמרץ יילודים, "עדיין אי אפשר לדעת מה יהיה", סיוע נשימתי, מצוקת עובר, ועוד מילים לא נחמדות.
השמש שקעה וככה הכנסנו את השבת בפנים חיוורות מדאגה. לאחר קבלת שבת, הלכתי לישון לידה על הרצפה. בשעה 2:15 היא העירה אותי "זה קורה. אנחנו מתחילים".
זה השלב שבו נזכרתי שאפשר להשאיר גם משהו בידי שמים. מה שיהיה מעכשיו - הכל לטובה. לאט לאט מתחילים לזרום לחדר עוד ועוד אנשי צוות. עוד רופא ועוד רופא, עוד אחות ועוד אחות ועוד אחת. מוציאים ציוד החייאה. אחות מוכנה עם 'אמבו' ו'סקשן' לקבל את הבן או את הבת שלי (בשלב הזה אני עדיין לא יודע את מין העוברים). מזיזים אותי ממקום למקום, כי אני בעיקר מפריע. אבל אני לא זז מהמבט שלה והיא לא זזה מהמבט שלי.
"מה נולד??"
לאחר כשעתיים, בערך ב-4:00 בבוקר יוצא העובר הראשון. אף אחד לא אומר כלום, אז אני אמרתי לה בקול חנוק מדמעות "מזל טוב".
"מה נולד?" אני שואל. הם לא עונים. הם עסוקים עכשיו. חצי מהצוות מטפל בעובר שנולד, והחצי השני עסוק בעובר שעדיין לא. אני מזהה לבד שיש לי בת. מעכשיו יקראו לה A , כמו שכינו אותה עד עכשיו באולטרסאונד.
אני רואה לשמחתי שלא משתמשים בציוד ההחייאה שהכינו מראש, אז אני מרשה לעצמי לשאול: "אפשר לדעת מה המצב שלה?"
"עוד אי אפשר לדעת", עונים לי את המשפט שאני אשמע עוד הרבה בחודש הקרוב.
גניקולוג נוסף נכנס לחדר, מסתכל, חושב, מתלבט, ואז לוחש לרופאה אחרת את המשפט "נראה לי שאני יכול לנסות להוציא את B".
טעות. היה אסור לו להגיד את המשפט הזה ליד היולדת הספציפית הזאת. היא קראה קצת, חקרה קצת, למדה קצת, והגיעה עם דעה מאוד מגובשת על לידות תאומים.
"לא עושים ניסיונות על הילדים שלי! את הילד שלך תנסה להוציא. אם הוא לא יוצא רגיל – תעזרו לו לצאת בניתוח"
וככה נפרדנו: A עברה לפגיה, היא הלכה להוציא את B בניתוח, ואני קורא תהילים מחוץ לחדר בחמש בבוקר.
כעבור עשרים דקות יוצאים שני רופאים עם אינקובטור, חולפים על פניי בריצה בדרך למעלית. "אפשר לדעת האם נולד? מה שלום הנולד? מה שלום היולדת?"
"תגיע לחדר התאוששות ותפגוש שם את אשתך. יהיה בסדר אבא"
"מה נולד?"
הדלת של המעלית נסגרה והמעלית עלתה עם הרופאים ועם B שבאינקובטור. הלכתי לחדר התאוששות, וראיתי אותה, חצי מעולפת וממלמלת: "נולדה לנו עוד בת". ואוו. שתי בנות. מושלם. חמש וחצי בבוקר. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.
כעבור חמש דקות של התאוששות, היא התעוררה שוב ושאלה, כשחצי פנים עדיין מורדמות: "אז מה נולד?"
"את אמרת לי שעוד בת. את לא זוכרת?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר". נרדמה.
הבנתי שאני יכול לסמוך עליה כמו שאני יכול לסמוך על איכר רוסי שיכור. עזבתי אותה ועליתי ברגל שבע קומות לפגיה.
"עוד מעט אבא של תאומים, תחכה בחוץ"
"שלום. אני אבא של תאומים שנולדו לפני שעה, רק רציתי לדעת מה שלומם ומה המין של השני..."
"שלום אבא של תאומים. עכשיו אנחנו בביקור רופאים. תבוא בעוד חצי שעה"
ירדתי שבע קומות. העבירו אותה למחלקה. נרדמה. שוב עליתי לפגיה: "אפשר לדעת מה נולד לי? אני יכול לראות את הילדים שלי?"
"עוד מעט אבא של תאומים. עכשיו שוטפים. תחכה בחוץ"
חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי.
בשבע נתנו לי להיכנס וראיתי אותן לראשונה. שתי בנות מכוערות, קטנות, שעירות, מחוברות להרבה צינורות, שבריריות, בעיקר מפחידות.
ירדתי למחלקה ואישרתי בפניה סופית שיש לנו שתי בנות שכרגע נקרא שמן בישראל A וB . את מה שנשאר מאותה שבת, העברתי בעלייה וירידה של שש קומות בין המחלקה לבין הפגייה.
מאז השבת ההיא, עברה שנה שלמה. לאחר שהן סיימו חודש בפגיה, ב"ה אפילו בהצטיינות, לקחנו אותן הביתה עם מעקב צמוד של טיפת חלב. הסתכלנו על כל תזוזה, כל התקדמות. כל חצי חיוך היה נראה לנו כמו תעודת בגרות. למדנו מחדש את משמעותה של המילה סבלנות. כל חודש נסענו לביקורות בבתי חולים ובמרפאות פגים ולאחר כל יום כזה הרגשנו שעלינו עוד כיתה, חזר לנו האוויר לריאות ועברנו לנשימה סדירה.
באמת שלא שמנו לב שעברה שנה. היינו קצת עסוקים בבדיקות, דאגות, מבחני חתך, מרפאות ומעקבים. לאט לאט הפסקנו לשמוע את המילים "אי אפשר עדיין לדעת", ובמקומן שמענו: "תקין, נורמלי, סטנדרטי". פתאום שמנו לב שהן גדלות, מחייכות, יפות. והצינורות שהיו להן בפגיה נשארו רק בתמונות מהעבר הרחוק. פתאום גילינו שעברה שנה שלימה וב"ה הכל בסדר. אז מי יעז להגיד לי עכשיו לא לחגוג יום הולדת לגיל שנה?! יום הולדת שמח לקטנות שלי.