קדיה, אני רוצה לספר לך את הסיפור שאף פעם לא אספר לך על איך נולדת. יש דברים שאמא לא צריכה לספר לילדים שלה, מה גם שאין בזה שום טעם, אני אמא רק כמה ימים וכבר אני יודעת את זה.
כל תקופת ההריון עברה חלק. אפילו הודיתי בלבי להוא שם למעלה שהוא שומר עלי ולא נותן לי לסבול. אבל אז הגיע הטרימסטר האחרון. התחילו כאבים עזים בגב. בסוף שבוע 31 והכאבים הולכים ומתגברים. אני מוצאת את עצמי מקופלת מכאב, מחפשת במה לאחוז, נושמת עמוק ומחכה שיעבור. אחרי יומיים כאלה הגיעו מים עד נפש, לא יכולה לסבול את זה יותר.
אז הלכנו לחדר מיון לבדוק שהכל תקין, להיות על הצד הבטוח. בדיקה זריזה מצביעה שיש צירים, פתיחה קטנה, צוואר קצת מחוק, והוחלט שמעלים אותי למחלקת הריון בסיכון, שנקראת גם טרום לידה. הריון בסיכון נשמע יותר מפחיד וזה גם מה שנתקע לי בראש. במחלקה המשיכו לעקוב אחר כל התפתחות, ואכן כמה שעות לאחר מכן, אני במחיקה כמעט מלאה, שוכבת עם משככי כאבים (שלא באמת עוזרים) והלחץ מתחיל להיות אמיתי. ללדת בשבוע 31 זה מסוכן, לעובר בעיקר, אני מבינה את המשמעות אבל כבר מזמן איבדתי שליטה על הגוף שלי. ככה זה בהריון, לפחות בתחושה.
מה אם היא לא תשרוד?
הצוות מגביר לחץ והרופא אומר לי את צמד המילים: "את בלידה", פתאום, משום מקום, צוות של כמה אנשים מקיפים אותי, אני שכובה על הגב במאוזן, הראש מטושטש והפחד מתגבר בבת אחת, אני עומדת ללדת אוטוטו. אבל רגע, אני לא מוכנה, לא נפשית ולא פיזית, הבית לא מוכן לקבלת הנסיכה קדיה, המחשבות מתרוצצות במעברי המסדרונות של איכילוב, כאשר המיטה ואני דוהרים לחדרי הלידה, ופתאום עולה בי המחשבה האיומה: מה אם היא לא תשרוד?
חדר לידה, אני, בת זוגי ואמא שלי מתארגנות ללידה לפי הפרוטוקול. אני מוכנה אבל מנסים לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את הצירים. מפציצים אותי בתרופות ישר לווריד, אסור לי לקום מהמיטה, לכל דבר ודבר אני צריכה להיעזר במשפחה, לא יכולה לקפל את הידיים כי הן מחוברות לאינפוזיות, לא יכולה ללכת להתפנות, בשביל זה יש עזרים טכניים. 12 שעות חולפות, אני נבדקת כל פרק זמן, נראה שהתרופות עובדות, הלידה נעצרה, הצירים התרחקו. האסון נמנע בשלב זה, עוברים חזרה למחלקת הריון בסיכון,
ארבעה ימים נשארתי בבית החולים עד שהשתחררתי. אבל כבר בדרך הביתה הכאב מתגבר, ובבית הכאב כבר נהיה בלתי נסבל. אנחנו חוזרים לבית החולים, בערב הפיגוע במתחם שרונה. אין צוות פנוי, ובשעה אחת בלילה מעבירים אותי שוב למחלקת טרום לידה, שוב כאב, שוב צירים, משככי כאבים, אינפוזיה, תרופות, ובדיקות כל כמה שעות.
בשישי אני שוב משתחררת הביתה ומתבקשת להיות בשמירת הריון. חודש עובר ואני מרותקת למיטה. איכשהוא הגעתי לסוף שבוע 36. ואז הכאבים התחזקו בצורה דרסטית. הטווחים בין הצירים התקצרו לכל 5 דקות בערך, הגב שלי מתפוצץ מכאב, אלף סכיני שף ננעצים לי בצלעות ובריאות, קשה לנשום, כואב לעמוד, כואב לשבת, כואב לשכב, גם על ימין וגם על שמאל, על הגב לא שכבתי כבר חודשים. כאבים כאלה עוד לא חוויתי, בת זוגי ששומרת עדיין על קור רוח ומחזיקה אותי שפויה ברגעים שנראה שאין לשפיות יותר מקום, מביאה את הרכב, עוברת אורח עוזרת לי ללכת בשביל עד הרכב, אני לא יכולה לדבר בגלל הכאב אבל אני מסמנת לה עם הידיים את שאני צריכה, מתנשפת נשיפות קצרות כמו בסרטים כשעומדים ללדת, אני נכנסת לרכב למושב האחורי בשכיבה. הפעם זה אמתי, אין מצב שזה לא נגמר בחדר לידה, הכאב הוא לא רק בגב, גם במפשעות יש לחץ אדיר, היא רוצה לצאת, אני בטוחה בזה, היום זה היום.
מגיעיות בקושי לשערי מיון יולדות, זוגתי הגיבורה קוראת לשומר שיפתח את השער: "היא יולדת!!" מפנים אותי על אלונקה ישר לחדר בדיקה מספר 1. פתיחה 3.5 ס"מ, מחיקה 50% ורצים מיד לחדר הלידה. התינוקת לוחצת לי עם הראש למטה, המפשעות בגיהינום, הגב בסימפוניה עם הבטן התחתונה, הנשימה כבדה, עוד כמה שעות גג אני אמא זה בטוח! אני סובלת אבל בעננים, הסוף לכאבים מגיע, אין בשורה יותר טובה מזה!!
סוף סוף לא כואב לי!
אני בחדר לידה מספר 6. האפידורל נותן עבודה, מחכים לפתיחה הגדולה, יש זמן להירגע, לצחוק על כל מה שהיה, הפעם זה סופי, השעות עוברות, אולי ניתן לך זירוז המיילדת מציעה, אני מה אכפת לי, תעשו מה שצריך אני באופוריה, סוף סוף לא כואב לי, בודקים אותי כל שעה, ההתקדמות מאוד איטית פתיחה 5.5, אחרי 14 שעות בחדר לידה התחלפו המשמרות, רופאה מגיעה, דורית המיילדת עושה לי סטריפינג, בודקת אותי שוב, ואומרת את המילים הבאות "את לא בלידה" הפתיחה שלך 3 עדיין. צוואר קדמי 6 אחורי 3. עשו טעות בבדיקות, יש צירים אבל לא מספיקים ללידה. שוב חוזרים למחלקת טרום לידה, שוב לאשפוז, האפידורל הופסק, שוב כאבים.
אני זוכרת את הרגע הזה כבשורת איוב, השניות האלו שהמילים הכל כך מייאשות יצאו ממנה והגיעו אלינו, חודש וחצי של סבל בלתי יתואר, חודש וחצי של צירים, חוסר תזוזה, בבית בחוסר מעש, משככי כאבים, תשישות אכזרית של לילות ללא שינה, לבוא למיון ולחזור הביתה, להגיע לחדר לידה ולחזור הביתה עדיין בהריון, הייאוש ברגעים אלו היה כל כך עצום שלא היו לנו מילים יותר רק חיבוק של אני כאן, קיבלתי ונתתי בחזרה את כל מעט הכוח שעוד נותר בי, וידענו יחד שהאהבה שלנו יותר חזקה מכל דבר אחר, ביחד נחכה לרגע שהקטנה תסכים לצאת. שלושה ימים עברו, הפתיחה נשארה 3.5 ולא זזה. התסכול והסבל ופיזי החלו לגבות ממני מחיר שלא הייתי מוכנה לו, בסיפורים של לידות לא שומעים על הסבל הזה, נשים נוהגות לצמצם את המידע הכואב, אולי פשוט כי זה כואב מידי או כי זה לוקח את התהילה מהאושר שבא אח"כ, התינוק.
בבדיקה שגרתית של המוניטור, האחות הסתכלה מבט ארוך בפלט המכונה המרעישה דהרות סוסים, מביטה ושותקת. היא אומרת שהיא צריכה להתייעץ עם הרופא, יש האטות בדופק של התינוקת. נשארתי בחדר עם המחשבות, הדאגה, חוסר ההבנה לפרטים הרפואיים, עד כמה זה חמור? זה יימשך עוד הרבה? למה אני לא מרגישה כלום מזה? כעבור כמה דקות חזרה, אמרה שנמשיך לעקוב. שעתיים לאחר מכן, הרופא קובע: אנחנו חייבים לילד אותך, אין ברירה, בדרך זו או אחרת את יולדת היום. חוזרים לחדר לידה, פעם שלישית.
השעה 22:00 בלילה. הפיטוצין שוב לא עוזר, הסטריפינג שוב לא עוזר, אנחנו מתפללות כל אחת בלבה שזה ייגמר טוב. שמונה בבוקר, הרופא אומר: "נפקע לך את המים, זה חייב לעזור". "ואם זה לא יעזור?" אני שואלת, "נלך לקיסרי, כן? כבר לא אכפת לי, רק תוציאו אותה ממני כבר, אני סובלת, דוקטור".
המים פוקעים, שעה עוברת, אני בפתיחה 8. עוד שעה גג יולדת. אני לא יכולה יותר להחזיק והדמעות לראשונה פורצות ממני, מתחילת הסרט הזה לא הרשתי לעצמי להתפרק, אבל הפעם בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, כל הלחץ יצא ממני. שעה לאחר מכן, ואנחנו מתחילות בלידה. אני לוחצת, פעם פעמיים שלוש, לא מרגישה כלום, רואה את זוגתי מתרגשת, "יואו הראש בחוץ!!" ואני שם ולא שם, יודעת שקורה משהו גדול, לא בטוחה שאני מבינה שזה קשור אלי, היא יוצאת, אני מסתכלת עליה מובלת אל האמבטיה לניקוי ובדיקה ופתאום נופלת עלי ההכרה שהיא יצאה ממני, היא שאהבה נפשי עוד לפני שנפגשנו, היא מונחת עלי ואני בוכה.
השארת בי חותם שייקח זמן להבריא ממנו
זוגתי מנשקת אותי ומחזקת אותי, דמעה נפלטת לה מהתרגשות, הלב מרגיש כבד יותר, כלי הדם מתרחבים, האהבה לא מוצאת מספיק מקום אז היא מתפרשת לה בכל סנטימטר בחדר, קדיה, שמך הוא קדיה בהחלט, לא יכול להיות אחרת. אני שוכבת על המיטה עדיין וקדיה שוכבת עלי ולפתע עולה בי בחילה, "לא טוב לי, יש לי בחילה", אני אומרת למיילדת, היא מסתכלת עלי ואומרת שירד לי הצבע מהפנים, "קחו אותה ממני," אני מוסיפה, חייבת להתיישב. הדופק שלי ירד ל 30-60 המיילדת קוראת לרופא, שמים לי מים קרים על הפנים. אני עומדת להתעלף אבל אחרי כמה דקות מתאוששת. עוד אסון נמנע. הרופא מסתכל לי על הבטן, אומר לבכיר, שהרחם לא ירד למטה, הוא מתחיל ללחוץ לי בכוח על הבטן מעל הטבור, לוחץ שוב ושוב. עכשיו אני מרגישה את הכאב, לראשונה מזה מספר שעות אני צורחת מכאבים, שטפון של קרישי דם זורמים ממני החוצה, הרופא בודק שאין עוד. שוב חוזר השקט, עוד אסון נמנע.
בזמן שיצאת ממני קדיה אהובה שלי, השארת בי חותם שייקח זמן להבריא ממנו, הרופא התיישב מולי בדרמטיות דקות אחרי הלידה ובישר את הנורא, קרע עמוק בדרגה 4 (מתוך 4) וחוששים שיהיו לזה השלכות לעתיד. היו לי שעה וחצי של המתנה בהן הרגשות התערבבו, האושר העילאי שנולדת, שאת שלי לנצח, והפחד האטומי מהניתוח ומההשלכות לעתיד של הקרע הזה. החודשים הבאים יהיו מאתגרים, יהיה צורך במשמעת חזקה מצדי ונחישות להחלמה מלאה, אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר לטפל בך בכל 100% תשומת הלב שלי, וכרגע זה קצת מאתגר. מזל גדול יש לי שאמא שלך השנייה היא פה אתנו, היא המלאך השומר שלי, הרגליים שלי כשאני לא יכולה ללכת, היא מטפלת בי ובך בו זמנית ושוכחת את עצמה רוב הזמן, היא חזקה בשביל שתינו, מוצאת זמן לחזק ולחבק אותי כשכואב לי, ואותך כשאת בוכה, בלעדיה העולם שלך ושלי היה נראה איום ונורא. אני מחלימה עכשיו לאט לאט, המשפחה מתרוצצת סביבנו ועוזרת לנו בכל מה שצריך, בין אם ביקשנו ובין אם לא. ילדה אהובה שלי, כל שניה של סבל הייתה שווה כי כשאני מסתכלת עלייך אני מרגישה את הזכות שניתנה לי להיות לך לאם. בעתיד כשתשאלי אותי איך נולדת אני אקצר מאוד ואגיד משהו מתחמק כזה או אחר, תסלחי לי, בשבילך.
מיקה כנות היא תסריטאית מתל אביב, אמא לקדיה ונשואה כשנה לבת זוגתה.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת: ninemonth@mako.co.il