אומרים שללדת ביום כיפור זו ברכה, ועדיין – טרם הכרתי את היולדת שתשמח לדהור באמבולנס שורק ברחובות העיר כשכל הילדים על אופניים וכולם נועצים מבטים. אבל זה בערך מה שקרה לי. טוב, נו, בערך. זה קרה לפני שש שנים, בשבוע 38 להריון השלישי שלי, יעלי התינוקת החליטה שהיא חייבת לצאת. דווקא ביום כיפור.
זה קרה כאמור שבועיים לפני יום המועד המשוער, כך שלא חשבתי לרגע שכך זה יקרה. ההריון כולו היה קל וזורם, אחרי שני ילדים בבית (אלון, היום בן 12 ויובל, היום בן 9), הגיע תורה של הבת להיכנס למשפחה. מאוד חיכינו לה והיא בדרכה המיוחדת שלה – גם הגיע מהר ובקול תרועה.
זה קרה ממש ביום כיפור. לא בתחילתו, לא בערב היום הזה, אלא בשיאו של בוקר משפחתי. בעלי ושני הבנים היו בטיול אופניים בים ואני נשארתי בבית. שטפתי את הרצפה, החלפתי מצעים, כביסה. הדבר האחרון שחשבתי זה ללדת ביום הזה. בכל זאת שבוע 38, יש לי עוד זמן.
אחרי שארגנתי קצת את הבית, הגיעה גיסתי ניבה ומרחה לק על הציפורנים. כל מה שאישה בחודש תשיעי צריכה כדי להרגיש טוב עם עצמה. בסביבות 12:00, הבנים ובעלי שבו, ופתאום הרגשתי כאב חזק. מיד אחריו, הופיעו הצירים עם דימום קל. זה היה ברור לאן אני הולכת עם זה. לא הייתה דרך למשוך את זה בבית ובאותו זמן העובדה שביום כיפור עסקינן – ובכן, לא ממש העסיקה אותי.
גיסתי מיד לקחה את הבנים לסבא וסבתא שגרים במרחק הליכה בקיבוץ, התקלחתי והתארגנו לנסיעה. הדבר האחרון שרציתי זה אותו אמבולנס שורק בקיבוץ (פדיחה!), אז היה ברור שניסע באוטו שלנו. לבית החולים מהקיבוץ יש שתי דרכים להגיע: דרך העיר נהריה שהכביש עובר בסמוך לבית כנסת או בדרך עקיפה שעוברת דרך כפרים ערבים ומגיע לבית החולים מצדו השני. החלטנו שניסע מסביב, הכבישים היו ריקים כמובן והדרך עברה במהירות וללא היתקלויות לא נעימות (בכל זאת, מי נוסע בכיפור?).
מהר מהר העבירו אותי לחדר לידה ("את לא רוצה ללדת פה במיון, נכון?), בעלי הביא כיסא גלגלים והמיילדת עזרה לי לרדת מהמיטה. כבר במהלך הירידה, אמרתי לה שאני מרגישה שהיא יוצאת. "רגע", אמרה המיילדת. "תני לי לשים כפפות, להתכונן...."
אבל יעלי לא הסכימה לחכות ותוך שנייה כבר הייתה בחוץ. התיישבתי על הכיסא, לא מבינה בדיוק מה קרה כאן עכשיו, הכל קרה במהירות. בזמן שהמשפחה הקרובה התקשרה לוודא מה קורה איתי, בעלי כבר בישר להם שאנחנו אחרי ומגיע לנו מזל טוב.
ללדת ביום כיפור זו חוויה לכשעצמה. אחד היתרונות הוא שחדרי הלידה היו פנויים ברובם. מיד העבירו אותי לחדר לידה להתאוששות, הצוות היה מקסים וסבלני, נתנו לי הרבה זמן להתאושש ופינקו אותי במיוחד. רק כשעברתי למחלקה, העומס הורגש שכן מפאת יום כיפור, לא היו שחרורים של יולדות שנאלצו להמתין לערב. מה שכן במחלקה פגשתי יולדת שילדה איתי גם בלידה של הבן הגדול. תמיד נחמד לפגוש פרצופים מוכרים.
בלידה עצמה הייתי רק עם בעלי. ביקשנו מהמשפחה שלא תיסע ביום כיפור. אנחנו שנינו מגיעים ממשפחות חילוניות שלא צמות, אבל כן היה לנו חשוב לכבד את היום הזה. גם כל בשורת הלידה השתהתה כי רצינו לכבד את המשפחה המורחבת והחברים, ואלה זכו לקבל אותה עם צאת יום כיפור.
לדעתי ללדת ביום כיפור זה מייחד את היום, לגמרי גימיק, סיפור נחמד לספר לנכדים. מה גם שנאמר לי שללדת ביום הזה זאת ברכה כי השמים פתוחים לתפילות. ויעלי היא ללא ספק ברכה מפוארת עבורנו ובחיינו.