ובכן, על אף שרציתי מאוד שתיוולדי בא' באב, ראש חודש, בחרת להבריז מהדד ליין והקדמת. ב-1 באוגוסט, בשעה 20:30, ירדו לי המים. אבא שלך לא הלך לעבודה באותו היום, והיה איתי כל הזמן. ביום הזה , אפילו עוד מיינו בגדים בשבילך בחדר, ובינינו - עשינו יותר בלאגן מסדר.
אני חושבת שידעת שאבא שלך הלך לסבא לתקן דברים. אחרת איך תסבירי את התכנון המדוייק שלך? חיכית שאבא ייכנס לאוטו כדי לחזור הביתה, ובדיוק אז התקשרתי אליו כשאני על הרצפה. בהתחלה חשבתי שרק ברח לי פיפי, אבל מהר הבנתי שיורדים לי המים. אבא שלך המצחיק צלצל מלמטה, למרות שיש לו מפתח לבית. אני קמתי לאט, לכיוון הדלת, ואת שלפת עוד זרם עז. כעת הרצפה של כל הבית היתה מלאה במי השפיר .
אבא שאל אם יש לי צירים ואני לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. לא ברור על מה חשבתי כשנכנסתי למקלחת, המים רק המשיכו לרדת, ורגע אחרי גם הפד, גם התחתונים וגם החצאית נרטבו. זה היה השלב בו יצאנו מהבית: אני, אבא והמים.
שלוש משמרות בחדר לידה אחד
בבית החולים מקבלת את פניי אותה מיילדת שהעבירה לנו את קורס ההכנה ללידה.. במוניטור הופיעו צירים אבל לא אפקטיבים, מה שלא מפריע לי להרטיב את הכול מסביב. בשיחה עם הרופאה ולאחר בדיקה קצרה, הפתיחה גילתה שהיא לא מתקדמת. "רק סנטימטר וחצי". למזלי, המחלקה ריקה לגמרי מלידות - אז מחליטים להכניס אותנו בכל זאת לחדר לידה .
בסופו של דבר - עברנו שלוש משמרות בחדר הזה. במשמרת הראשונה מאוד רצו שאלד טבעי. אז חיכינו, וחיכינו אבל הצירים לא הראו שום אפקטיביות. הם אמנם נעשו סדירים אבל ללא פתיחה שמתקדמת. אבא שר לך שיר , ואז גם שר לי שיר, הוא עשה לי רפלקסולגיה, עיסה אותי בגב, צעדנו הלוך ושוב, והתגלגלנו יחד על כדור. ניסינו דמיון מודרך בו אנחנו רואים אותך באה - אבל כלום.
אז הוחלט להזליף פיטוצין . אבל לאט מאוד. במשמרת השנייה, הרופא שלי (ושלך) כבר התקשר, ביקש שאסמוך על המיילדת ואקשיב לה. היא ממליצה על אפידול ולהגביר את מינון הפיטוצין. אני מסבירה לה שחשבתי לקחת רק בפתיחה 5 . אבל היא מסבירה לאמא הלחוצה שלך שאולי אני מוכנה ללידה אבל משהו מפריע לגוף שלי להתקדם , ולפעמים אפידורל הוא פתרון.
אני שוכבת שם עם הדופק שלך ברקע על המוניטור. מנסה לדבר איתך ולהירגע בעצמי. רגע לפני שנכנס המרדים - אני מתחננת שאולי פתאום יתחילו צירים רציניים. אבא שלך לא יודע מה לעשות, הרופאים מדברים על זיהומים בגלל ירידת מי השפיר. המרדים נכנס, ואבא נאלץ לצאת החוצה .לא יודעת מה עובר לו בראש אבל הוא לא זז ממני מילימטר.
המרדים נחמד. הוא מדבר איתי ומצחיק אותי קצת, הפוגה קלה, אנחנו מדברים על המחלה, על הפיברומיאלגיה שהוא גם חולה בה כבר כמה שנים . נראה לי שמישהי אחרת היתה נבהלת מרופא מרדים חולה אבל אני הרגשתי דווקא יותר רגועה. הוא מבטיח שיהיה לי קל יותר עם האפידורל . זריקת ההרדמה מעט צורבת (בינינו, הזריקה של בי 12 יותר שורף), הצינור מלחיץ והקור מציק מהחומר. רבע שעה בדיוק והאגן שלי רדום, אך להפתעתי הרגליים עדיין זזות. לפני שהוא הולך, מסביר לי המרדים שבכל שעתיים ניתן לקבל מנה נוספת ואין צורך לסבול.
וזה בדיוק מה קרה. מדי שעתיים פגשתי אותו עד שהוחלפה המשמרת לשלישית. אני זוכה לטיפול ארוך המיוחד של רפלקסולגיה מחגית, שטיפלה בי כשהתחזרת מהפירומילאגיה. שלחתי לה הודעה שאני בחדר לידה והיא לא חשבה פעמים ובאה. אין ספק שיש לה חלק גדול בכך שהבאתי אותך לעולם .
אבא מסנן טלפונים. אני בוכה בהיסטריה, רק מבקשת שיניחו לי, שייתנו לי להתרכז. כל כך רציתי שתצאי בלידה טבעית ועם כמה שפחות נזקים. לשמחתי הפתיחה מתקדמת יפה. במשמרת השלישית, אני פוגשת את אביבית המיילדת וכבר מרגישה אנרגיה מאוד טובה ממנה. מצד שני, הרופא המרדים הנחמד הוחלף והאפידורל כבר פחות משפיע .כל פעם זמנו מתקצר, הכאבים גוברים וכבר אי אפשר לקבל יותר ממנה לשעתיים .
המיילדת מלמדת אותי ללחוץ והנה אנחנו מתחילות. כל פעם עוד קצת ועוד אבל את עקשנית. מתקדמת וחוזרת פנימה. אני מצדי משתדלת לחייך כמה שיותר, להיות שלמה ולקבל את עצמי ואותך אבל הזמן חולף. השעון מראה שאנחנו כבר 22 שעות בחדר לידה, מתוכן שלוש שעות שאת בתעלה. החום מתחיל לעלות לי וכבר קיים סיכוי גבוה לזיהומים. הרופא נכנס ומאיים על לידה מכשירנית.
אני לוחצת כאילו אין מחר וקוראת בשמך
אבל אז הכל מתערפל. אני מתחילה לצרוח מכאבים ולא מצליחה להביט בך. אני מדממת בצורה מאסיבית, והרופאים בשוק שיצאת ארבעה קילו כשהערכת המשקל נאמדה על 2.300 ק"ג. את בוכה בצרחות וגם אני . את בריאה לגמרי , כך שכל הצוות מתפנה להתרכז בי. מסתבר שבדרכך החוצה, יצרת כמה קרעים פנימיים., מצד שני זו לא את , זו הרי אמא שלך שיכלה לבקש קיסרי כשראתה שאת מתקשה להתקדם - אולי אז היו מבינים שאת גדולה מאוד, וארוכה כל כך ויפה כל כך.
אחרי הלידה, השאירו אותי לילה ביחידה, איבדתי הרבה דם ובקושי ראיתי אותך. כל כך הצטערתי שככה נפרדנו, אפילו לא זכרתי שנתנו לי ידון שמחבר בינינו. עד שנפגשנו חלפו כמה שעות טובות, ומצאתי את עצמי מתגעגעת . במשך מסר ימים ראשונים, לא הרמתי אותך עד אחרי עירוי הדם, ועד שחזרה לי התחושה באגן. אבל הנה את את פה לידי וזה נהדר אני מתגעגעת לרגע ההוא שפספסתי.
זה סיפור הלידה שלך. וזו הייתה לידה חלומית. חיכיתי לך , היה לי המון מוטיבציה , ואני שמחה שהבאתי אותך לעולם. פיזית כואב לי מאוד עכשיו אבל אני רוצה להיות איתך ובגלל שדכאון אחרי לידה כל כך נפוץ, אני חושבת שמצבי מושלם. סהר מלכה בן שוע ברוכה הבאה לעולם. הגעת ב-2 לאוגוסט , ב ב' באב , בשעה 19:28.
*דנדי היא בעלת הבלוג all my art
יש לך סיפור לידה משלך שתרצי לשתף אותנו? כתבי לנו ninemonth@mako.co.il
>> איך זה מרגיש ללוות לידה? צלמת לידה חולקת את החוויה המרגשת
>> קשישה בת 84 התלוננה על כאבים וגילתה שהיא נושאת עובר ברחמה