חלק בלתי נמנע מהלידה הצפויה וסאגה בפני עצמה - אלה הקניות, איך לא. כמו כל בחורה סטנדרטית גם אני אוהבת שופינג, אבל לא הפעם. בכל הזדמנות, כשנתקלתי במבצע שווה בעיתון או באיזה קטלוג נוצץ, אשכרה קיבלתי סחרחורת; שמות המותגים רדפו אחריי, רשימת הקניות הארוכה והמייגעת איימה לחנוק אותי בשנתי, ותמיד כשהנושא עלה כוכבים שחורים ריחפו מעליי.

אישה בהריון ונעלי תינוק (צילום: istockphoto)
למה כולן מתרגשות ורק אני לא? | צילום: istockphoto


שאלתי את עצמי: למה? הרי בדרך כלל מדובר בשלב מרגש עבור הורים צעירים, זה החלק שבו הם יכולים להתחבר עוד קצת לדבר הקטן הזה שהם לא באמת רואים. אצלי זה לא עבד, אולי בגלל כל המסחרה סביב העניין.
עכשיו, לא משנה איפה תיפלו ולאן תלכו, תמיד יבוא מישהו עם המלצה למקום מעולה שיש בו הכל, עם אחלה שירות והרבה יותר בזול. יא, רייט. כאילו שלנסוע לדימונה פינת ירוחם לא עולה זמן וכסף, וסליחה מראש מכל חברותיי הממליצות, אוהבת אתכן, פשוט נגמרו לי הכוחות.

בלית ברירה יצאנו לסבב בדיקות והשוואות מחירים. לקחתי נשימה עמוקה (מאוד) ויצאנו לדרך. מובאים כאן קטעים נבחרים מהמסע המתיש.

"העגלה הזאת יקרה בשבילך"

חנות ראשונה. אחרי סבב קצר וקבלת הסבר על שתי עגלות בערך, קבלו דיאלוג:
אני: "ומה העגלה הזאת?"
המוכר: "זה לא בשבילך".
אני: "מה זאת אומרת?"
המוכר: "היא יקרה מאוד".
אני (בארשת מאופקת, אפילו עם חיוך קל אך זדוני כי נשמתי עמוק קודם וזה עוזר): "סליחה???"
המוכר: "לא, זאת אומרת, ביקשת עגלה בלי אמבטיה, זה דגם שמגיע עם אמבטיה".
אני: "יצאת מזה בקושי".
כמובן ש: א. אני לא מכירה אותו והוא לא מכיר אותי. ב. נהלנו שיחה מקדימה של חמש דקות קודם לכן ולא, היא לא כללה את פרטי מסגרת האשראי שלי ואת אופציית החריגה בחשבון. ג. אם הייתי יכולה, הייתי מטביעה אותו באמבטיה ההיא - וכן, הייתי מצליחה אפילו ללא מים! ד. אידיוט.

שם החנות: ביג בייבי בצומת גלילות.
המבחר: נאה.
המוכר: אידיוט.
המחירים: קצת יקר.
תחנה בדרך: אפשר. מכל דבר לומדים, גם מאידיוטים.
הלאה, לוקיישן שני.

איך מקפלים את העגלה הזאת, לעזאזל?

אני: "תוכלי בבקשה להראות לי איך העגלה מתקפלת?"
מוכרת: "בטח!" (מנסה, מנסה, מנסה. כעבור 2 דקות של שעמום).
מוכרת צועקת: "רותי (או שקר כלשהו), את יכולה לבוא שנייה להראות את הקיפול של העגלה?"
מוכרת רותי מגיעה ואכן בדקותיים מקפלת את העגלה. מוכרת רותי חוזרת לעיסוקיה.
אני: "אה, מגניב. ואיך מחזירים אותה למצב פתוח?"
מוכרת: (מנסה, מנסה, מנסה). "אני פשוט לא רוצה לשבור את הציפורניים".
אני (בלב, לעצמי): "בואי, אני אשבור לך אותן, תראי לי את החרא הזה ונסגור סיפור".

שם החנות: דוקטור בייבי, בני ברק.
המבחר: עלוב.
המוכרת: עושה מניקור.
המחירים: מה זה משנה, המוכרת לא מוכרת, עושה מניקור.
תחנה בדרך: מיותר.
הלאה, תחנה שלישית.

אישה בהריון עם שקיות ביד (צילום: istockphoto)
זהו? מוכנה ללדת? | צילום: istockphoto
זה אוטו או עגלה?

שילב. בגדול, חוויה מתקנת. הבעיה: שיווק יתר של עגלת הדגל שלהם, הקוויני. אחלה עגלה, באמת חתיכה ונראית ידידותית למשתמש, רק מה, שוקלת 13 קילו. כלומר, עגלה שצריכה חניה משלה לצד הרכב שלנו, כי אני בטח לא מתכוונת להרים אותה כל פעם; מספיק כל מה שסחבתי עליי בתשעת החודשים האחרונים, לא מתכוונת לסחוב קילו אחד מעבר לבייבי הקטנה, אפילו לא לדקה.

שם החנות: שילב מול קניון איילון.
המבחר: אין מילים.
המוכר: מקצועי עד דמעות
המחירים: בהתאם. אין מה לעשות, על מותגים משלמים.
תחנה בדרך: חובה.
יש כוחות? קדימה, תחנה אחרונה.

סוף המסע: מברשת לשיער זה חובה?

המוכרת (מגישה לי מברשת שיער ברביות): "גם את זה צריך".
אני לא יכולה יותר ומתפוצצת מצחוק.
המוכרת: "אל תצחקי, זה בריא לקרקפת שלהם, ממש חובה".
ברור. כי כבר לפני 3,500 שנה, משחר האנושות, כשהקופיפים הראשונים נולדו, ישר אחרי האמבטיה הראשונה אמא שלהם הייתה מברישה את שערם הגולש - גם בגב.

שם החנות: מוצצים, בני ברק.
המבחר: אימפריה.
המוכרים: מקצועיים ושירותיים וימכרו לך גם את אמא שלהם.
המחירים: עד כה הזולים ביותר.
תוצאה סופית: נרשמה הצלחה חלקית, עשינו הזמנה של כל הדברים הגדולים (מינוס מברשת), פשוט כי שם קצה סבלנותי.
ההמשך יבוא - כשיבוא.

פורסם ב"יא, רייט", הבלוג של שנהב אבידר

>> ואיך עושים סקס בהריון?