אני מביטה באבישי ישן. אני אוהבת אותו כל כך שאין מילים לתאר את האהבה הזו. כואב לי בלב מרוב אהבתי אליו. אבל רק היום, כמעט שנתיים אחרי שנולד, אני מרגישה מספיק בטוחה בעצמי לכתוב את מה שניסיתי להסתיר אפילו מעצמי בחודשים הראשונים לחייו.
כל תקופת טיפולי הפוריות חלמתי אותו חלום: יש לי תינוק ואני מאוהבת בו
לאורך כל תקופת טיפולי הפוריות והניסיונות להרות, חלום אחד ויחיד חזר והופיע כמעט מידי לילה: אני מקבלת לידי תינוק, מביטה בו, ובאותה השנייה מרגישה אהבה גדולה מתפשטת בכל גופי. כואב לי מרוב אהבה. אני מחבקת את התינוק בחוזקה ומתעוררת.
בכל פעם כשהחלום התפוגג הרגשתי ריק גדול, כאילו נגזל ממני האושר בפתאומיות.
כשהייתי בהריון והתקרב מועד הלידה, לא ידעתי את נפשי מאושר, רציתי להגשים את החלום אותו חלמתי במשך חמש שנים.
בכל תקופת ההריון שרתי לאבישי שירים, השמעתי לו מוזיקה, שוחחתי עמו ארוכות, כל כך חיכיתי למפגש הזה. תכננתי לידה טבעית ללא אפידורל, רציתי להתחבר לאימהות מהדקה הראשונה, רציתי שיניחו אותו עלי מיד עם צאתו לאוויר העולם. תכננתי להניק אותו לפחות עד גיל שנה וידעתי שלא אחזור לעבודה מיד אלא אמשיך את חופשת הלידה ככל שניתן.
אך הגורל תכנן עבורי לידה אחרת – ניתוח קיסרי קשה מאוד, בהרדמה מלאה, בשבוע 37 של ההריון, לאחר שחבל הטבור נכרך סביב צווארו של אבישי מספר פעמים.
רגע אחד אני בהריון שוכבת על שולחן הניתוחים בהרדמה מלאה ורגע לאחר מכן "מזל טוב – אני אמא". ככה פתאום, בלי להבין מה קורה סביבי.
למה אני לא מאוהבת ביצור הקטן והמדהים הזה?
בעלי מראה לי את התינוק, אך איני יכולה להחזיק אותו. אני שמחה מהמפגש. אני מביטה בתינוק שלי, מחזיקה לו את היד ו... ולא קורה כלום. איפה האהבה הגדולה מהחלום שלי? איפה גל הרגשות העצום שאמור להתפרץ ולהציף אותי?
התינוק נלקח ממני במהרה. הוא נולד קטן וזקוק לחימום ולי אסור לקום מהמיטה. מזל טוב אני אמא, אז למה אני בוכה? למה אני לא מאוהבת ביצור הקטן והמדהים הזה? אין לי תשובה. אני מחליטה לא לשתף איש ברגשותיי.
למחרת, אחות נכנסת ומניחה בחופזה את העריסה בחדרי. התינוק צריך לאכול, אך אני לא מצליחה להניק אותו. בין ניסיון אחד למשנהו אני מביטה בעיניו הכחולות והצלולות . מנסה להתאהב, אבל זה לא קורה. איך זה קרה לי? אני לא מצליחה להבין.
חמישה ימים בבית החולים ואני מתפקדת כמו אמא לביאה. מתעקשת שאבישי יהיה איתי גם בלילה, דורשת להאכיל אותו בעצמי למרות הכאבים, מחזיקה אותו בידיים ככל שניתן ועדין לא מוצאת בתוכי את האהבה.
מגיעים הביתה. בגלל משקלו קיבלנו הנחיה להאכיל את אבישי כל 3 שעות, גם בלילה. אני מתעקשת לעשות זאת לבד. אני רוצה להאכיל אותו! אני רוצה להרדים אותו! אני רוצה לעשות הכל! אני מנסה לאהוב אותו בכוח, לכפות על עצמי את האהבה.
לאחר יומיים בעלי חוזר לעבודה ואני מאבדת את שפיותי. אני עושה הכל לפי הספר אבל לא מצליחה לפתח שום רגש. אני שונאת את עצמי. חמש שנים בכיתי כל יום והתחננתי לאלוהים שיביא לי תינוק, לא משנה באיזו דרך, מה דפוק בי? אני מתביישת בעצמי.
כשהתינוק ישן אני בוכה
"כשהתינוק ישן את צריכה גם ללכת לישון", אומרת לי אמא. אני מהנהנת ומזייפת חיוך. איך אני יכולה להסביר לה שאצלי זה שונה – כשהתינוק ישן אני בוכה.
יושבת בסלון עם חבילת שוקולד ובוכה ללא הפסקה. מידי יום בסביבות השעה חמש, רגע לפני שבעלי צריך לחזור הביתה אני שוטפת פנים היטב ומנסה להתאפר, רק שלא יראה, רק שלא יבחין. אני עומדת מול הראי ומתאמנת על זיוף של אושר ושמחה.
בטיפת חלב נותנים לי למלא טופס על התפקוד שלי ושואלים על הרגשות שלי. אני משקרת. האחות נראית מרוצה "מעולה, אז דיכאון לאחר לידה אין לך", אני מחייכת.
בעלי ואני חוזרים עם אבישי למכונית וברגע אחד אני מתפרקת ומתחילה לבכות. לדבר האיום הזה שהשתלט עלי יש שם. אני לא אומרת מילה אך בעלי מבין לבד. הוא עושה הכל על מנת לעזור ואני למרות ההבנה שהחלה לחדור למוחי מנסה להמשיך לחיות בהכחשה.
אבישי נולד בדצמבר. בחוץ קר, גשם, לא ניתן לצאת מהבית. אני מרגישה חנוקה, אני מרגישה אבודה.
התחושה מהחלום? יותר טובה במציאות
אחרי חודשיים בבית אני מחליטה פתאום להילחם בעצמי ואני יודעת מה לעשות. אני רוצה להתחבר לתינוק! אני כל כך רוצה לאהוב אותו כמו כל אמא נורמאלית שאוהבת את ילדיה. אני רוצה לשבור את השגרה ואת הטכניות בה אני מטפלת בתינוק שלי כמו רובוט: שרה כמו רובוט, מחבקת כמו רובוט. אני לא רובוט! אני רוצה את כל מה שנלקח ממני באשמתי (ההנקה) או שלא באשמתי (הלידה הטבעית)
אני נכנסת עם אבישי אל חדר האמבטיה וממלאת בה מים נעימים, אני מפשיטה אותו ומתפשטת בעצמי. לאט לאט ובזהירות אנחנו נכנסים יחד אל תוך המים. אני מצמידה את אבישי אלי, גופו הערום נוגע בגופי, אני רועדת כולי מעוצמת הרגשות שפוקדות אותי. הלב שלי דופק בחוזקה.
דמעות של אושר זולגות מעיני. אני מרגישה את זה. אלוהים, אני מרגישה את התחושה הזו מהחלום. היא טובה יותר במציאות וחזקה פי כמה.
שלום, אני מאירה ובמשך חודשיים סבלתי מדיכאון לאחר לידה. למזלי המקרה שלי היה קל. לא נזקקתי לטיפול פסיכולוגי או טיפול תרופתי, אבל יש לי מסר חשוב לכל אחת שעברה לידה – הדיכאון יכול לתקוף כל אחת והוא לא מבדיל בין נשים שעברו טיפולי פוריות או נשים שנקלטו במהירות, בין נשים משכילות, נשים מצליחות או אמהות טובות לעתיד.
אל תשמרו את זה בבטן לעצמכן. ככל שתשכילו לזעוק לעזרה מהר יותר, כך יהיה טוב יותר לכן ולתינוק שלכן.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת, זמורה ביתן