כשבאתי לבקר אותה כדי שנוכל לדבר, היא סיפרה לי סיפור שיצא לי לשמוע יותר מדי בזמן האחרון: הזוגיות שלהם לא עמדה במבחן ההורות. הם פספסו איפה שהוא בתהליך החמקמק הזה שבו הופכים מזוג למשפחה. "אבל אני לא מבינה!" קצת כעסתי, "את אוהבת אותו והוא אוהב אותך, אז מה הבעיה?"
"הבעיה היא," ענתה לי גליה, "שגיליתי שבמקום שיהיו לי ילד ופרטנר, יש לי שני ילדים. ולא בא לי על שני ילדים שאחד מהם בן יותר משלושים. את יודעת מה הכי היה משגע אותי? שלפעמים הילד היה עושה בחיתול, ונגיד הייתי עסוקה, אז זה לא שהוא לא היה מחליף לו, אבל הוא היה מחכה להפסקת פרסומות או משהו, ואני הייתי מתחרפנת מזה שהילד שוכב בחיתול מחורבן".
נשים בחיתולים, גברים בעבודה
בתור מישהי שדילגה על זוגיות במסע להקמת משפחה, הסיפורים האלה שאני שומעת יותר ויותר, מאוד מדכדכים אותי. אני רואה איך סיפורי אהבה גדולים נפרטים לפרוטות של מי התעורר בלילה ומי החליף יותר חיתולים, ונורא מתחשק לי לצעוק עליהם שיפסיקו, איך הם מעזים למסמס ככה את הנס שקרה להם?
בגלל סיבות די ברורות, הלידה מביאה לשינוי מוחלט במאזן הכוחות המשפחתי, ובעוד שברוב המשפחות הגברים פשוט ממשיכים פחות או יותר בחיים שהיו להם קודם, הנשים מגלות שהן נכנסו לעולם שונה לגמרי, ומי שהיה אמור להיות המלווה שלהן במסע הזה קצת התפוגג - וכן, גם הנשים אשמות במידת מה בהתפוגגות הזאת, אני יודעת.
אני פשוט לא מכירה את כל הקונפליקטים האלה, המציאות שלי הרבה יותר פשוטה: אני מחליפה חיתולים מחורבנים לבד, אני לוקחת לגן שעשועים לבד, אני עושה אמבטיה ואני משכיבה לישון לבד.
המון פעמים סבא וסבתא והדודים מתגייסים לעזרה, אבל בגלל שהעזרה הזאת אינה מובנת מאליה היא תמיד מתקבלת בהכרת תודה גדולה, ואם הם לא יכולים, אז הם לא יכולים, ואני מסתדרת בכל זאת. אין לי את הקטעים האלה בהם אני מסתכלת בייאוש בשעון ואומרת לעצמי, "איפה הוא? הוא אמר שהוא יחזור מוקדם היום!".
איפשהו, אמהות יחידניות צריכות לשלם מס חברתי קטן, מן התנצלות מחייבת כזאת. אסור לנו להגיד שאנחנו מעדיפות את המצב איך שהוא, כי זו פגיעה אנושה מדי בסדר החברתי. כאילו, בסדר, לא מצאת מישהו שיסכים להתרבות איתך? נקבל בהבנה חלקית את המעשה שלך, בתנאי שכל הזמן תגידי כמה האופציה השנייה עדיפה.
אבל ככל שאני שומעת יותר סיפורים כאלה, ככל שאני מדברת עם יותר אמהות בגינה שמספרות לי איך הבעל מגיע הביתה רק אחרי שהילדים כבר במיטה, ואיך הן מרגישות שבעצם הן חד הוריות בלי לבחור בזה, אני חושבת שהעסקה שאני עשיתי לא כל כך גרועה. נכון, הכול עליי, אבל מצד שני, אני לא צוברת בבטן מחסן גדול ומרעיל של מרירות כמו יותר מדי נשים שאני מכירה.
אני בחרתי, וגם אם הבחירה שלי אולי יותר קשה ומעייפת, אני לא חיה בתחושה שמישהו רימה אותי. מפליא כמה העובדה שאין למי לבוא בטענות, הופכת הרבה דברים לפשוטים יותר.
עוד בנושא:
כך בחרתי את אבא שלך בבנק הזרע; אריאלה רביב מתוודה