אוקטובר הגיע ואיתו חודש המודעות ללידות שקטות.
באוגוסט האחרון גם אני הייתי שם. ב-2.8.2019 ילדתי את הילדה השלישית שלי, בלידה שקטה שלא הייתה רועשת ממנה.
שבעה חודשים של ציפייה, אהבה, התאהבות, תוכניות לעתיד התנפצו ברגע אחד של שיברון לב.
הסיפור שלנו, התחילו בשלושה שבועות שסבלתי מחום גבוה ממש בתחילת ההיריון, הלב חרד, דואג, עננה אפורה אפפה את ההיריון. אבל הבדיקות כולן תקינות, סקירות, מי שפיר, צ'יפ גנטי, בדיקות מורחבות אקו לב, סקירת מח.
ואני התחלתי להוריד לחץ, הכל בסדר. איזה אושר.
דווקא ברגע שסיימנו את כל הבדיקות וסימנו וי שהכל בסדר וסוף סוף אפשר להתחיל לנשום, 4 שעות לאחר הבדיקה האחרונה, סימנת לנו שהכל לא בסדר. כאילו רצית לצעוק "אמא, צדקת". כי אמא יודעת הכי טוב.
ירידת מים. אישפוז. זריקה אחת שעצרה את ליבך הקטן, ושברה את ליבי לרסיסים.
הייתי לביאה. נלחמתי שלא תסבלי, עמדתי על שלי. לראשונה בחיי הזזתי הרים, זעזעתי מערכות, ניערתי בכירים ואמרתי את כל מה שלא נעים. מלאכית שלי, לא הייתי מוכנה שאת ואני נהיה סטטיסטיות של הרפואה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שתסבלי, הרי נפגעת בצורה קשה.
החלטתי שאת סבלך, אני לוקחת על עצמי - כי אני אמא טובה.
102 שעות בחדר לידה - זירוזים, צירים, תחלופה של אחיות ורופאים, כשברור לכולם שהלידה הזו היא לידה עצובה.
נולדת, קטנה ושקטה, לחדר שכולו בכי וצער על חיים שלמים שיכלו להיות ואינם.
יש לנו ילדה- מלאכית אחת קטנה בשמיים. אחת שאף אחד לא יכיר, אף אחד לא יוכל להחליף, אחת שלא הספקנו מספיק להכיר, אחת שאנחנו כל כך אוהבים, חסרים וכואבים.
אותה אחת לימדה אותנו בזמן כל כך קצר, כל כך הרבה. להודות על מה שיש, על חברות, נתינה, זוגיות איתנה. על הורים ומשפחה שהם המזל הכי גדול שלנו, חברים שלא יכולנו לבחור טובים מהם.
על שתי ילדות מתוקות ואהובות שבזכותן אנחנו על הרגליים.
על זה שזה קורה יותר מידי והשקט הכי גדול הוא אחרי, אין דרך לנחם, ואת האחת לא יחליף האחר. אם חלילה תתקלו במישהי שעברה לידה שקטה, חבקו אותה זו הנחמה היחידה.