נתחיל מהסוף – הכוונות של כולם טובות. כולם רוצים לעזור לך, היולדת הטרייה, שחוזרת הביתה עם תינוק קטן אמנם, אך עם רצונות גדולים. את מקבלת טלפון- מאמא שלך, אמא שלו, אחותך, דודה עם זמן פנוי או כל מכר אובר פרנדלי אחר, שמציעים לבוא אלייך ולעזור לך. נשמע מבטיח? אז זהו, שלא ממש.
העזרה המיוחלת שכמעט בנית עליה, הופכת לסיוט בר קיימא ואת מוצאת את עצמך תוהה, אם לא היה עדיף כבר בלעדיה. קבלו את העזרה הכי מעצבנת שיציעו לכם עזרה אחרי לידה, אולי תצליחו להדוף אותה בזמן. ושהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, כבר אמרנו?
האורחים שאת צריכה לארח
הם נורא מתלהבים מהתינוק ונורא רוצים לעזור, אז הם באים כל יום. לכל היום. הם נשארים לקפה, ואז מאפה ועוד קפה ואז מציעים להכין לכולם ארוחת ערב. הם מרוקנים לך את המקרר (אין צפתית?) ומשאירים לך את כל הכלים, כי כבר נהיה מאוחר, את בטח רוצה לנוח והם לא רוצים להפריע (אתם כאן כבר כמעט יממה, אז עוד 5 דקות לשטוף כלים?).
הם גם אלה שידאגו להגיד לך ש"כשהתינוק ישן, את ישנה", אבל מה לעשות כשהוא סוף סוף נרדם, את צריכה לארח אותם. ומה שיפה שכולם מסביב דואגים ציין שהסתדרת, יש לך עזרה מסביב לשעון. עוד עזרה כזו ואת קורסת.
העזרה שיכריחו אותך לקבל - אם תרצי או לא תרצי
הם באמת רק רוצים לעזור - ויעזרו לך אם תסכימי או לא. אחרי שהם בחרו עבורך את בית החולים והסבירו לך למה את לא צריכה אפידורל, הם ניצלו את היומיים שהיית בבית יולדות על משככי כאבים והגיעו שנייה לפנייך- לבית שלך. הם אמנם ניקו לך אותו, שתגיעי בכיף לבית מסודר, אבל על הדרך סידרו לך את החדר של התינוק, הכניסו את כל הבגדים למגירות ועיצבו אותו בטעם. בטעם שלהם.
מבחינתם, הם בטוחים שהם מצילי האנושות ומצפים שתיפלי אסירת תודה לרגליהם. מבחינתך, את מנסה להשתחרר מחיבוק הדב העוטף בשביל לנשום רגע. וגם: מוצאת את עצמך מקללת אותם כשאת מנסה למצוא, ללא הצלחה, איפה הם החביאו לך את הטיטולים שהם סידרו בשידה.
"תלמדי מהניסיון שלי"- רק חבל שהוא נצבר במאה הקודמת
הפעם האחרונה שהם גידלו תינוק הייתה לפני 30 שנה, אבל מבחינתם הם לפחות סופר נני, אם לא פרופסור רולידר. הם חמושים בניסיון שלהם, ולכן ימהרו להרתיח חלב פרה לארוחה הבאה לנוכח עינייך המשתאות; יזדרזו לגזור במספריים (שרק אתמול בעלך גזר איתם ציפורניים) את פטמת הבקבוק שהשקעת בה סכום נאה "כי לא יוצא כלום מהחור הקטן הזה" (כן, אותו בקבוק מיוחד שקנית עם זרימה איטית - סגולה בדוקה נגד בלבול פטמות). כשתראי את ענני הטלק עולים מעל התינוק המתוק שלך, יפסיק להיות לך לא נעים. ושכולם יגידו הורמונים, באמת שכבר לא יזיז לך.
העזרה שתגרום לך להרגיש הכי לחוצה
העזרה שהם מציעים ליולדת משאירה אותה המומה ומבוהלת, שלא לדבר שיכולה להבהיל את הילד לבית חולים. "מה, את מרתיחה את הבקבוק? אצלי נתתי להם מי ברז בכוס זכוכית מגיל חודש". "מה זאת אומרת אתם לא באים לקמפינג עם תינוק בן שבועיים? הוא צריך להתאים את עצמו אליכם, אתם לא יכולים לשנות את כל החיים שלכם בשבילו". מה שהכי נורא בעזרה הזו, מעבר לפניני החוכמה הניגרים עליכם, שאתם יודעים שהם מדברים שטויות, אבל בכל זאת נשארים עם שביב של מחשבה שאולי באמת אתם לחוצים מדי, חרדים מדי ואנאליים באופן כללי.
העזרה הכי מלחיצה שתקבלי
אין ספק שעל סוג העזרה הזו נאמר: בא לברך ויצא מקלל, ולרוב מאפיינת עזרה של סבתות. הצלחת לארגן שאחת מהן תבוא לעזור לך, שאבת חלב ונכנסת למיטה עם אטמי אזניים, מלאה בכוונה אמיתית להשלים שעות. העיניים השורפות נעצמות, הגוף הדואב מתרכך לאטו, ואז נוגעת לך יד בכתף. "הוא בוכה כבר חמש דקות רצוף. את חושבת שכדאי ללכת למוקד?". את נוהמת מסר מרגיע, צוללת שוב לתוך הכרית ושומעת במעומעם "יש לו קצת נזלת, אולי נזמין רופא לביקור בית?"
אלה הם גם העוזרים שתמיד יאשימו אותך - שאין לך מספיק חלב, שאת מרעיבה את הילד ושבגלל שאת מתעקשת להניק הוא לא עולה במשקל. בדיוק בגלל זה הם הרגע נתנו לו בקבוק (?!). כמובן שהם גם יטיחו בך נבואות זעם, באשר להרגלים הקלוקלים שאת מקנה לילד ("אם הוא יירדם על הידיים אבוד לכם"), והנזקים הרגשיים החמורים שתגרמו לו ("אם הוא יירדם לבד במיטה הוא יפתח תחושת דחייה"). אם הם לא יפסיקו את ראיית השחורות עוד רגע את באמת תצטרכי עזרה. עזרה נפשית דחופה.
"אני גידלתי שלושה לבד"- אלה שלא ירשו לך לקטר
את ממש משתדלת להקרין שמחה ולהראות הכי מאוהבת בתינוק שלך, אבל מה לעשות שלטפל בתינוק זה קשה. במיוחד שאת עדיין לא יכולה לשבת בגלל התפרים, הפטמות שלך פצועות ועוד לא אמרנו מילה על שעות שינה. בשנייה שאת מרשה לעצמך קצת להתלונן, באמת שרק קיטור קטן, יגיע הנהון ואחריו שרשרת סיפורי גבורה (על פי רוב, מופרכים מן היסוד): "אני גידלתי שלושה ילדים בדירת חדר, ואתם בוכים שאין לכם מקום?", "את כולכם חיתלתי בחיתולי בד, בחורף, ואבא היה במילואים, אז את יכולה להיות איתו לבד כמה שעות".
בחלק מהמקרים, הם אפילו לא יגידו כלום, רק יתנו מבט חודר מגביה גבות לנוכח ההתנהלות שלך. נכון שהתינוק שלך היה ער מהבוקר ולא ממש ישן בלילה, אבל ברגע שאת נכנסת למיטה הם ייגרמו לך להרגיש יותר מפונקת מהחתול הפרסי של פאריס הילטון. חבל שלרוב הם דואגים להשמיט מסיפורי הגבורה פרטים חשובים כמו הסבתא הפנסיונרית שגרה בדירה מעליהם, או העובדה שאבא חזר כל יום בשלוש.
ההערות שיגרמו לך להבין שעם עזרה כזו, את ממש לא צריכה עזרה
המשתייכים לז'אנר נותנים לכם מחמאה שמשאירה אתכם עם טעם מר וים של רגשות אשם. הערות כמו "כל הכבוד שאתם לא מתרגשים מהצרחות המטורפות שלו", "אצלי הם בחיים לא בכו ככה" או "איזה יופי שאת לא מתרגשת מהבלגן בבית וערמות הכביסה", יבלבלו אתכם בהתחלה, כי הן מתחילות ממש טוב ואז נגמרות ממש רע. ברגע שיגידו לך ש"את ממש בסדר, לא כולן צריכות לרזות מיד אחרי הלידה", פתאום את תקלטי שממש, אבל ממש, לא מדובר בהערה תומכת של מישהו שרוצה לעזור. אז אולי תביני שבאמת כבר עדיף לך להסתדר לבד.
>>המשפטים הכי מעצבנים שיגידו לך בחופשת לידה